וכרים פעם שהראיתם ילד שבוכה בגלל שנפלה לו סוכריה אבל אתם ידעתם שהוא בוכה כי הוא עייף? (לא מניסיון אישי כמובן, לי אף פעם זה לא קרה, הילדים שלי מלאכים) מכירים את זה שמישהו עצבני עליכם על משהו ואתם יודעים בוודאות שהוא לא כועס עליכם אלא על משהו אחר שקרה לו בחיים והוא רק משליך את זה עליכם? (למשל שהוא לא מצא חנייה בתל אביב, שוב משהו שלא קרה לי מעולם כי אני אף פעם לא מתעצבנת סתם).
מה קורה בכל פעמים האלה שאנחנו לוקחים רגש ממקום אחד ומעבירים אותו למקום אחר? איך זה יתכן? שהרי בני אדם מושלמים כמו שאנחנו צריכים לדעת לעשות את הפעולה הכה בסיסית של לייחס תחושות לרגשות או רגשות לתחושות הנכונים.
אבללל מסתבר שאנחנו לא טובים בזה ויש לזה אפילו שם "תאוריית שתי הסיבות לרגשות". מסתבר שכאשר יש לנו אירוע תחושתי בגוף, כמו דופק גבוה, נשימה מהירה, זיעה בידיים, המוח שלנו פונה החוצה כדי לברר מה הרגש הזה אומר. אם אנחנו בחתונה למשל סביר שנקרא לאירוע הגופני הזה התרגשות (או שלא... תלוי מה אתם מרגישים לגבי הכלה/חתן).
בדוגמא ברורה יותר, אם אתם הולכים ברחוב ושומעים רקיעות של צעדים מתקדמות אליכם בריצה הגוף שלכם יגיב עוד לפני שתסיטו מבט, דופק גבוה, נשימות מהירות, וזיעה קרה. אתם תסתובבו להסתכל על מי שרץ לקראתכם, אם זה יהיה מישהו עם יד מורמת סביב להניח שהמוח יראה סכנה ואתם תקראו לתחושה פחד, ואם תזהו את האדם כחבר קרוב שחזר מתקופה ארוכה בחו"ל, תראו זאת כהתרגשות.
כדי להוכיח את התאוריה הזו מה שהם עשו ב1962 הם נתנו ל 184 גברים זריקת אדרנלין (מה שגורם לדופק גבוהה, נשימה מהירה הזעה וכל התגובות של עוררות) אבל אמרו להם שזו זריקת ויטמינים ואז נתנו להם לשבת בחדר המתנה עד לתחילת הניסוי, הם לא ידעו שבוחנים אותם באותו הזמן. בחדר המתנה איתם ישב שחקן (הם כמובן לא ידעו) ששיחק שני מצבים, פעם אחת הוא היה עצבני, ובפעם השנייה שמח ומאושר.
לקבוצת המחקר לא אמרו כלום, ולקבוצת הביקורת אמרו שהזריקה יכולה לעורר את הגוף (דופק, נשימה הזעה וכו'). נחשו מה קרה כאשר שאלו אותם איך הם מרגישים אחר כך?
קבוצת הביקורת שהבינו שתגובות הגוף שלהן הן תוצאה מהזריקה לא הביעו שינוי משמעותי במצב הרוח.
קבוצת המחקר שלא ידעו למה הדופק שלהם גבוה או הנשימה שלהם מהירה הגיבו בהתאם לשחקן שישב איתם בחדר, הם אמרו שהם כועסים כאשר מישהו לידם כעס, ושמחים שמישהו לידם שמח.
מגניב נכון?
Comments