"תיזהרי ייתפס לך הגב" זו ההערה שקיבלתי מהמובילים ביום חמישי, הבית היה הר של ארגזים ורהיטים. אני לא מסוגלת לשבת כאשר אנשים אחרים עובדים, יש סיכוי סביר שהייתי צריכה להיות פועלת בניין, אז כאשר הגיעו המובילים התחלתי לעשות דברים ביחד איתם, כאשר זה הגיע להרמת ארגזי ספרים קיבלתי הסבר במפורט במבטא כבד מאחד הבחורים "תקשיבי, את אולי חזקה ויכולה להרים ארגז אחד או שניים, אבל מי שלא רגיל מחר בבוקר ייתפס לו הגב, תשבי אנחנו נעשה" לשבת לא ישבתי, אבל הערכתי מאוד את ההבנה שלו בגוף האדם. אחרי שהכל הסתיים ונשארתי עם 100 ארגזים ותהייה מאיפה הוא יודע מה היכולת שלי? כי אני אישה? כי אני לא נראית שרירית? כי יש לי עיניים ירוקות? כי אין לי קרניים? ומאיפה אנשים בכלל יודעים מה היכולת של עצמם? אם בכל פעם שיש פעילות מאתגרת אנחנו נמנעים שמא ייתפס שלנו משהו, איך נדע את היכולת שלנו? זה קצת כמו בקידום בעבודה או מעבר לעבודה חדשה, אם לא נאתגר את עצמנו ונשאר כל הזמן במקום הרגיל והידוע, איך נתקדם? ואם ננסה ולא נצליח, מה יקרה? נשאר באותו מקום ונדע במה אנחנו צריכים להשתפר כדי להתקדם. ואם לא נצליח להרים ארגזים מה יקרה? ייתפס לנו הגב, ואז? נלמד מה אנחנו צריכים לחזק כדי להשתפר. ונכון, אנחנו לא באמת צריכים להשתפר בהעברת דירות (אלא אם כן אנחנו המובילים), אז לא בטוח שזה משהו שהיינו רוצים להתקדם בו ולעבוד עליו. אבל אולי יש עוד כמה תחומים בתנועה שבהם אנחנו מפחדים לעשות שמא משהו יקרה, ואולי הגיע הזמן לאתגר אותם... כי אנחנו לא באמת יודעים מה היכולות שלנו עד שלא נבדוק אותם. ולמי שדאג, לא נתפס לי הגב, כף הרגל נחתכה לי בטעות, אבל זה סיפור לפוסט אחר.

אני רוצה לספר לכם על אהבה שלי, וגם, איך יצאתי ... בוא נגיד... לא עיפרון הכי מחודד בקלמר, זה הסיפור על החתך ברגל, אני אוהבת מאוד ללכת יחפה, בכל רגע שאני לא חייבת לנעול נעליים אני יחפה, מטופלים ותיקים רגילים לראות אותי, וחדשים, מתרגלים, כך שכאשר עשיתי את המעבר בשנייה שיכולתי, חלצתי נעליים, והסתובבתי יומיים שלמים נטולת נעליים, לאחר פרוק הארגזים הייתי צריכה לפנות אותם והכנתי ערמה ענקית בפתח המעלית, כאשר היא הגיעה התחלתי להעמיס אותה אבל לאחר זמן מה הדלת החלה להסגר, כאן מרגיע הרגע הלא כל כך חכם, בואו נגיד מטופש שלי, החלטתי לעצור את הדלת עם כף הרגל, מעשה דיי מטופש אם אתה יחף, והתוצאה היא חתך עמוק ודיי הרבה דם, וכן, זה כאב. אבל, אני עם ארגזים משני צידי דלת המעלית ומשימה חשובה לפנות אותם מהמסדרון. אז עברתי להליכה על קצות האצבעות ופינוי כל הבלגן לחדר המחזור, ומכיוון שקבעתי לצבוע את הדירה הישנה המשכתי משם לדירה הקודמת, וכך ביליתי את שארית היום בהליכה צולעת על האצבעות של רגל שמאל. כאב לי בהתחלה כל הזמן, ובכל כף הרגל, אחר כך חלק מהזמן ורק בחלק החיצוני של כף הרגל, ויומיים אחר כך כבר לא כאב לי בכלל. זה לא שיש לי כוחות על, יש לי בדיוק את אותם תאים ורקמות כמו שיש לכולם, בכל נזק שיש לגוף בהתחלה כואב מאוד, אחר כך פחות, ובסוף בכלל לא. בכל נזק שיש בגוף בהתחלה אזור הכאב גדול ואחר כך הוא מצטמצם עד שבסוף הוא נעלם. משך הזמן הזה בין ההתחלה לסוף לא צריך לעלות על 3 חודשים, כי זה משך ההחלמה של הגוף גם לפגיעות הכי קשות. אז אם אצלכם המהלך הוא שונה, כלומר, לוקח יותר משלושה חודשים, הכאב הולך ונעשה יותר כואב (ולא פחות), האזור של הכאב גדל (ולא קטן), יש לכם כאב שהוא לא קשור לנזק, יש לכם כאב שיצא לדרך חדשה, והוא הבעיה ולא הסימפטום.

אתם יודעים מה? הלוואי, הלוואי שלהיפרד מכאב היה רק חיזוק של שרירי ליבה, הלוואי שכאב היה מסתיים רק בשיפור יציבה, הלוואי שכולם יכלו פשוט לשחרר והכאב היה משתחרר, הלוואי שכל מה שהיה צריך זה מדרסים או נעליים אורטופדיות, הלוואי שתיקון שך עמדת עבודה היה פותר את הבעיה, הלוואי שהיה קל , שינוי קטן והופ, נעלמה הבעיה, הלוואי אבל כאב מתמשך, כרוני, זה הקטע שלו, הוא לא פשוט, ואתם יודעים איך אני יודעת את זה? חוץ מזה שאין מחקרים שמוכיחים שיציבה, חיזוק, מדרסים, ארגונומיה, וכדומה פותרים כאב כרוני, כי הכאב עדיין שם. כמה פשוט ככה מורכב.

כל החיים שלנו אנחנו נמדדים במספרים, המשקל שלנו – מספר, הגיל שלנו – מספר, כמה קיבלנו בפסיכומטרי – מספר, כמה קלוריות אכלנו, סכום הכסף בחשבון הבנק, מספר הילדים, גודל הבית, גובה תלוש המשכורת, כמות הלייקים, אין סוף מספרים, אבל מה זה משנה? שני אנשים יכולים להיות באותו גובה, באותו משקל, ולהראות שונה לגמרי בגלל אחוזי שומן שונים. שתי מנות יכולות להיות בעלות ערך קלורי זהה, אך האחת חלבון והשנייה פחמימה ולהשפיע על הגוף באופן שונה לגמרי. שני אנשים יכולים להיות עם אותו תלוש משכורת אך האחד רווק והשני תומך המשפחה של 6 נפשות ולהרגיש רווחה שונה לגמרי. מה המספרים האלה אומרים עלנו? כלום. והניסיון להשוות בין שני אובייקטים על סמך רשימה של מספרים זה אולי עוזר במחקרים אך עקר לחלוטין בחיים. מספרים לא אומרים כלום. בכאב זה בדיוק אותו הדבר. כמה כואב לנו? מאפס – לא כואב בכלל, לעשר – הכאב הכי חזק שיש, המספר הזה חסר משמעות. זה לא משנה כמה כואב לנו, מה שחשוב הוא מה אנחנו עושים בנוכחות אותו כאב, האם אנחנו נותנים לכאב לשלוט בנו, או אנחנו בו. יתכן ותופתעו לדעת אבל יש אנשים שממשיכים לפעול ולחיות חיים מלאים עם כאב 6/10, ואחרים עם אותה רמה של כאב מפסיקים את הפעילויות שלהם, מוותרים על תחבבים, ומונעים מעצמם התפתחות אישית. גם המספר הזה לא אומר כלום, בעצם מה שאני מנסה להגיד הוא שמה שחשוב באמת הוא לא כמה יש לכם במספרים, אלא מה אתם עושים עם המספרים האלה.

עד כ 25% מהאוכלוסייה סובלת מדיכאון, לכ 9% מהאוכלוסייה יש מחשבות על התאבדות, כ10% מהאוכלוסייה סובלת מתחושת בדידות, כ18% מהאוכלוסייה סובלת מחרדה, והמספרים עולים כל שנה. לאף אחד אין בעיה לשבת ולספר גב שנתפס לו, על הסכרת שהופיעה מוקדם, על דלקת הפרקים שמצאו אצלו, האולקוס, יתר לחץ דם, סרטן, אבל כמה אנשים מספרים על מחשבות אובדניות שיש להם, על הדיכאון, על תחושת הבדידות שמלווה אותם, על הפחדים שמפריעים להם לתפקד? כאילו חברתית מותר לנו להיות חולים רק בחלק מהמחלות, וחלק אנחנו צריכים להשתיק, אלו מחלות מבישות. אתם יודעים מה התוצאה של ההשתקה החברתית הזו, הבושה? חוסר טיפול, אנשים שלא מעזים להושיט יד לעזרה, מתביישים לספר לרופא המשפחה, מתביישים ללכת לאיש מקצוע. במקרה הטוב, זה יסתיים בחיים באיכות נמוכה יותר, במקרה הרע, במוות. ואתם יודעים מה יקרה אז? שוב השתקה חברתית, אם אנשים מתים מסרטן, מספרים את הסיפור שלהם, אם אנשים מתים מדיכאון, משתיקים את הסיפור. כאב, דיכאון, מחשבות אובדניות, בדידות וחרדה, הם חברים טובים. אבל בדרך כלל רק באחד מהם ניגשים לטפל, על השאר שותקים או מדחיקים. זה לא בושה לסבול, כאב הוא כאב, גם אם הוא גופני וגם אם הוא רגשי. אם אתם צריכים עזרה, בבקשה תיגשו לקבל אותה. כי כל בעיה היא לגיטימית. *** נכתב בעקבות שיחה עם מטופלת שמטפלת רק במה ש"רואים".

אם הייתי צריכה לחשוב על דבר אחד ששווה להשקיע בו בכדי לשנות כאב הוא יהיה: עבודה, לא עמדת העבודה, לא המיקום הפיזי, אלא כמה אתם אוהבים את העבודה שלכם, שביעות רצון ממקום עבודה נמצא קשור לכאב מכל כיוון שלו, מהופעת כאב, מהפיכת כאב אקוטי לכאב מתמשך, מהיעדרות ממקום עבודה, מהתפתחות נכות, מחקר אחד אפילו הראה כי חוסר שביעות רצון של אחיות נמצא קשור ליותר כאב אצל המטופלים שלהם. וזה לא משנה איפה כואב לכם, גב, צוואר, אפילו האצבע, וזה לא משנה בני כמה אתם, צעירים או מבוגרים. וזה לא משנה מאיפה אתם, יוון, אירלנד, ארצות הברית, או אוסטרליה. כולם אוהבים להרגיש משמעותיים במה שהם עושים. ומה זה אומר להיות מרוצה ממקום עבודה? אצל כל אחד זה משהו אחר, מישהו אחד יכול להרגיש שהוא עובד קשה ולא מתוגמל כמו שצריך, אחר יכול להרגיש שלמרות כל הכסף שהוא מקבל, הוא פשוט משועמם, ושלישי יכול להרגיש כי הוא לא עובד במה שהוא אוהב, שהחלום שלו הוא להיות נגר בכלל. ואינטואיטיבית, זה נשמע מאוד הגיוני, נכון? אם 9 שעות בכל יום, 5 ימים בשבוע, במשך 52 שבועות בשנה, אתם סובלים כי אתם לא אוהבים את העבודה שלכם, גם הגוף מרגיש את זה. ונכון, שינויים זה דבר קשה, ונכון, למדתם בשביל זה הרבה שנים, ונכון, יתכן ואתם מרוויחים יפה, ונכון, אלו מסביבכם יחשבו שאתם משוגעים, ונכון, התחלות חדשות הן קשות, גם כאב מתמשך זה דבר קשה, ולרוץ בין רופאים ומטפלים זה דבר קשה, ולהוציא ממיטב כספכם על טיפולים זה קשה, ולא להרים את הילדים זה קשה, ולא לצאת לטיולים זה קשה, ולא לעשות את מה שאתם אוהבים זה קשה. נכון, אבל אם תשאלו אותי איפה שווה להשקיע, אני הייתי משקיעה בלהפוך את החיים למלאי משמעות.

אתם יודעים שמערכת הפיקוח על הנשימה נמצאת במוח? וגם הפיקוח על הדופק, הצמא, הרעב, גם ההורמונים המווסתים הנקה, והפריון בכלל, משתחררים מהמוח, אז מה ההתרגשות הגדולה בזה שכאב הוא תוצר של מהמוח? אתם רוצים להתווכח איתי על כך שנשימה היא פיזיולוגית ולא רגשית? אתם זוכרים את הפעם האחרונה שהתרגשתם במסיבת סיום? שנולדה לכם ילדה? או התאהבתם? אתם זוכרים מה קרה לנשימה שלכם אז? אתם זוכרים איך עמדתם בהשבעה שלכם בצבא, המפקד עבר וטפח לכם על השכם, אתם זוכרים אי בית החזה שלכם התרחב? אתם מכירים את הביטוי, נשמתי נעתקה? מה זה? פיזיולוגי הנשימה הזו? או רגשי? אפשר שזה יהיה גם וגם? גם פיזיולוגי וגם רגשי? האם יתכן שגם כאב הוא ככה? פיזיולוגי ורגשי? באותו הזמן כאב יכול להחזיק את שתי האיכויות, להיות גם וגם. אם כאב יכול להכיל באותו גם וגם, אפשר לטפל בו גם וגם. ואז להשיג תוצאות כפולות, גם וגם.

אני רוצה לדבר קצת על אבולוציה, שלנו בני האדם. אני יושבת בימים אלו וכותבת קורס חדש ובמקביל יצא לי לראות סרטון עצוב, שקצת שבר לי את הלב, סרטון שהפיק מרכז רפואי כלשהו שאומר לאנשים לא ללכת כי זה לא בריא להם. וזה עצוב לי כי בני האדם הם ההתפתחות האבולוציונית המתקדמת ביותר. העובדה שאנחנו הולכים על שתיים זו לא טעות זו התפתחות, זה שיפור על פני מה שהיה קיים לפני כן. גוף האדם לא נולד אתמול, הוא התקדמות למה שהיה עד עכשיו, לא רק השכל שלנו השתכלל, גם הכלי המכיל אותו השתכלל, זה לא הגיוני שהאבולוציה תפעל לכיוון השתבחות ורק אנחנו נהפוך להיות בעל חיים פחות טוב ויותר שברירי. ולא אכפת לי, באמת לא מעניין אותי כל מיני תאוריות קונספירציה של גודל הראש לעומת עמוד השדרה, והדיסקים, והישיבה, וכיפוף. מי שמנפיץ את הרעיונות האלה צריך ללמוד קצת אנטומיה, לפגוש שלד אמיתי של בן אדם, לגעת בשריר בגופות, להסתכל ביראה על היצירה הזו שקוראים לה גוף האדם. צריך להעריץ את גוף האדם ולא לפחד ממנו, אתם מבינים? להתפעל ממנו. כי גוף האדם המודרני זו גאונות, והיא לא נוצרה לפני 200,000 שנים, הוא הסוף של 2,000,000 שנות אבולוציה של קופי אדם, וגם זה אחרי יותר מ 2,000,000,000 שנים של אבולוציה מתא אחד פשוט שהתאחד לרב תא שהשתכלל למערכת שיכולה גם לנוע, שהשתפרה למערכת שיכולה לצאת מהמים, שהצליחה לשרוד שינויים קיצוניים באקלים והגיעה להיות אנחנו. אנחנו בנויים מצוין, בדיוק בשביל מה שהגוף מאפשר לנו, כי אם זה לא היה נכון לא היינו פה. אבולוציה, פשוט.

התקשורת מלאה במידע על מחלות, סכרת, יתר לחץ דם, כולסטרול, סרטן, תרופות, הצעות ייעול, פרוצדורות רפואיות, המלצות לבדיקות, טיפול מניעתי, מגיל צעיר מפמפמים לנו ת'מוח על תזונה בריאה ופעילות גופנית כדי שלא יהיה לנו סוכר גבוה, או שאר המחלות, ואף אחד לא מלמד כאב, מחקרים מראים כי בין 20% ל 50% מהאוכלוסייה סובלת מכאב כרוני, ואין שום קמפיין, גם סרטן השד רואים באחוזים דומים, ובעוד שלסרטן יש עמותות, פרסומות, שלטי חוצות, קמפיינים מקדמים בדיקות לגילוי מוקדם בכל מקום, אין שום דבר על כאב כרוני. ואני יודעת מה עובר לכם בראש – כאב זה בקטנה, מסרטן אפשר למות, באמת? אתם בטוחים בזה? אתם יודעים שמוות כתוצאה משימוש יתר במשככי כאבים לטיפול בכאב כרוני זו הסיבה מספר אחת למוות בארה"ב. יותר מסרטן השד. ואני יודעת מה עובר לכם בראש עכשיו – זו בעיה שלהם שהם לקחו יותר מידי תרופות, אם הם היו מטפלים בעצמם כמו שצריך הם לא היו מתים ממנת יתר, באמת? אתם בטוחים בזה? כל אחד ואחת מהם השתמש בתרופות שניתנו להם על ידי מערכת הבריאות. כאשר מערכת הבריאות הפסיקה לספק את התרופה ומצד שני לא נתנה להם פתרון לכאב הם קנו בצורה לא חוקית, והעלו מינון, לא בגלל שהם מסוממים, הם העלו מינון בגלל שהם סובלים. זה כמו להאשים חולת סרטן שמתה מהטיפולי כימותרפיה שהחלישו אותה שהיא הייתה צריכה לסבול יותר טוב את הטיפול. ואני יודעת מה עובר לכם בראש עכשיו – אז מה הבעיה? קורה שאנשים מתים מהטיפול שהם מקבלים, זו תופעת לוואי של טיפול שצריך לקחת בחשבון. אני אגיד לכם מה אני רוצה, אני רוצה קמפיינים שיציגו בשלטי חוצות, טלוויזיה, עיתונים. שכאב זה דבר נורמלי! שכיפוף, הרמה, ישיבה, ריצה, וכדומה, לא יכולים לפגוע בנו! שכאשר כאב מופיע הפתרון הוא להמשיך לזוז ולא לשכב במיטה! ושיפסיקו למכור לנו הפחדות שאין להם שום ביסוס מדעי.

איפה שמים את האפס? זוכרים את זה שבכיתה ב' או ג' לימדו אותנו שיש חשיבות לאיפה שמים את האפס, אם הוא מופיע מצד ימין של המספר או מצד שמאל של המספר יש לזה כמובן המון משמעות, בזכייה בלוטו היינו רוצים שיהיה לנו מלא אפסים, בצד ימין, בדרישת חוב היינו רוצים מלא אפסים, בצד שמאל, למרות שאפס הוא כלום ושום דבר, הוא לא מכיל בתוכו שום דבר, הוא הופך להיות בעל משמעות כאשר הוא מופיע ליד מספרים אחרים, ואם תחשבו על זה מלא דברים בחיים שלנו הם ככה, הם כלום ושום דבר עד שהם לא פוגשים את העולם החיצון, קללה הנאמרת בחדר ריק איננה שווה לקללה הנאמרת בחוף הים בראשון לציון, בראשונה כלום לא קרא, בשנייה הסתיימה בדקירה. אז אם דברים הם לא קיימים מעצמם, ורק בתוך הסביבה שלהם, אולי מה שאנחנו צריכים לדאוג לו הוא הסביבה. אם אתם רוצים להשיג שינוי בחיים, תדאגו שהסביבה שלכם תהיה קרקע פורייה לשינויי, תדאגו שהעולם הסובב אתכם יהיה כזה שיעודד אתכם להיות מה שאתם רוצים להיות, ואם אתם רוצים להיות יותר אקטיביים, תייצרו סביבה שתהיה קרקע פורייה שינוי. למה אני כותבת לכם את זה? איך זה קשור בכלל להיותי פיזיותרפיסטית? אז זה לא, זה כובע נוסף שיש לי, אני גם מטפלת ב Acceptance and Commitment Therapy, ומלמדת, בין השאר, אנשים לייצר לעצמם סביבה המעודדת שינוי.

אתם יודעים שמערכת הפיקוח על הנשימה נמצאת במוח? וגם הפיקוח על הדופק, הצמא, הרעב, גם ההורמונים המווסתים הנקה, והפריון בכלל, משתחררים מהמוח, אז מה ההתרגשות הגדולה בזה שכאב הוא תוצר של מהמוח? אתם רוצים להתווכח איתי על כך שנשימה היא פיזיולוגית ולא רגשית? אתם זוכרים את הפעם האחרונה שהתרגשתם במסיבת סיום? שנולדה לכם ילדה? או התאהבתם? אתם זוכרים מה קרה לנשימה שלכם אז? אתם זוכרים איך עמדתם בהשבעה שלכם בצבא, המפקד עבר וטפח לכם על השכם, אתם זוכרים איך בית החזה שלכם התרחב? אתם מכירים את הביטוי, נשמתי נעתקה? מה זה? פיזיולוגי הנשימה הזו? או רגשי? אפשר שזה יהיה גם וגם? גם פיזיולוגי וגם רגשי? האם יתכן שגם כאב הוא ככה? פיזיולוגי ורגשי? באותו הזמן כאב יכול להחזיק את שתי האיכויות, להיות גם וגם. במחקרים לא רואים את ההבדל במוח בין בכאב בגב לכאב לב, ואפשר להחמיר כאב רגל בעזרת חרדה או כעס. אם כאב יכול להכיל באותו גם וגם, אפשר לטפל בו גם וגם. ולהשיג תוצאות כפולות, גם וגם.

בואו נדבר על כוח רצון, ומה לכאב ולכוח רצון, אם רק היה לי כוח רצון אז... הייתי אוכלת נכון, עושה ספורט, לא רואה טלוויזיה, מסיימת ללמוד, תבחרו כל מה שעולה על דעתכם, אם רק היה לי כוח רצון אז... עכשיו בואו נדבר על צחצוח שיניים, או נעילת נעליים, או מה דעתכם על מקלחת? למה אתם לא צריכים כוח רצון בשביל נעליים, צחצוח שיניים ומקלחת? מה ההבדל בין צחצוח שיניים ושמירה על בריאות השיניים לבין אכילה נכונה ושמירה על בריאות הגוף? האחד מפתה והשני פחות? האחד טעים והשני... לא? מה ההבדל ביניהם? למה אחד קל לישום וברור מאליו והשני קשה ודורש המון "כוח רצון" אני אעזור לכם, לאחד יש תוצאות מיידיות, ולשני... תוצאות רחוק רחוק בעתיד. כאשר אתם מצחצחים שיניים יש לכם ריח טוב בפה עכשיו, ההנאה היא מיידית, וגם כאשר אתם אוכלים שוקולד אתם נהנים ממש עכשיו, ההנאה היא מיידית, מההנהגות הלא רצויה – אכילת שוקולד. לעומת זאת אם תרצו לרדת במשקל תצטרכו למנוע מעצמכן משהו מהנה עכשיו ולחכות כמה חודשים כדי לראות תוצאות, אם תרצו להשתפר כושר תצטרכו לסבול עכשיו ותראו תוצאות רק כמה חודשים אחרי, אם תלמדו היום תצטרכו לעבוד קשה עכשיו ותסיימו את התואר רק אחרי כמה שנים, אז הצלחה לא תלוי בכוח רצון, היא תוצר של סבלנות, אם תולים שינוי רצוי בכוח רצון זה מעייף, דורש המון מאמץ כל הזמו לעמוד על המשמר, להשתמש בשריר הזה שנקרא "כוח רצון" שאין מה לעשות... הוא מתעייף בעיקר שקשה לנו ושרע לנו. אבל אפשר להשתמש במקום בכוח רצון, בסבלנות. גם כאב הוא ככה, אם תתחילו עכשיו לשנות ייקח זמן עד שתראו תוצאות, הרבה יותר "קל" להשתמש במשככי כאבים, להימנע מפעולות מכאיבות, להימנע מלעשות דברים. יותר קשה להתאמץ, לזוז, לעשות למרות הכאב, להתעקש לעשות ביחד עם הכאב. התוצאות מגיעות רק רחוק בעתיד, לשם כך צריך סבלנות, יש לכם סבלנות?