אני רוצה לספר על דעות קדומות, שלי, בתהליך הזה של שחרור מכאב צריך להיות המון אמון, בי, כמטפלת, אחרת מי שנמצא מולי לא יסכים לקחת סיכון ולעשות דברים שהוא לא עשה כבר שנים. תהליך של טיפול הוא מסע כזה שעושים ביחד, אני והמטופל, הוא עושה את כל העבודה הקשה ואני מחזיקה אצבעות שהוא יסמוך עלי בכל פעם שנציב ביחד אתגר חדש. הוא בוחר את האתגרים, הוא בוחר את הכיוון, ואני שם כדי לתת לו ידע ואת הביטחון לעשות את השינוי. וגם לי יש דעות קדומות, כאשר הגיע אלי בחור דתי, חרדי, צעיר עם חמישה ילדים כבר, הייתי בטוחה שאין לי סיכוי. איך אוכל לייצר קשר אישי רגשי עם מישהו כזה? למה שהוא יאמין באישה, ועוד חילונית כמוני? איזה דמות של סמכות אני יכולה להציג בפניו? בחור, עם שנים של כאבים, אבחנה של פיברומיאלגיה, הקלות ברופא תעסוקתי, נמצא במעקב קבוע של רופא, עשה מלא טיפולים אצל גברים, למה שיקשיב לי? המון דעות קדומות, פחדים, ואמונות מגבילות, שלי. וטעיתי, בגדול, נפגשנו לראשונה בתחילת מרץ, הספקנו להיפגש לפני הקורונה רק שלוש פעמים, הקשיב, הבין מה התפקיד שלו בשינוי, קיבל על עצמו לעשות שינוי בחיים שלו, לייצר לעצמו מציאות אחרת, ועשה את זה. בגדול.

אנשים מתייחסים לגוף האדם כאילו הוא מכונה, משהו מתקלקל צריך ללכת למוסך לתקן אותו, אבל גוף האדם לא דומה בכלל למכונה, תחשבו על זה רגע, בואו נקח רכב כדוגמא, נניח שארבעת הגלגלים של הרכב הם המקבילה של שתי ידיים ושני רגליים, האם רכב יכול להמשיך לתפקד ללא גלגל? לא, האם אדם יכול להמשיך לפעול ללא רגל? כן, נניח חסר דלק, האם הוא יוכל להמשיך לנסוע? לא, האם האדם יוכל להמשיך לתפקד ללא "דלק", כלומר אוכל? כן, דיי הרבה זמן נניח נכנס "וירוס" לרכב והוא לא נוסע כל כך טוב, האם הרכב יוכל להסתדר לבד? לא, נניח שנכנס לגוף האדם וירוס, האם גוף האדם יוכל להסתדר לבד? ברוב המוחלט של הפעמים כן, אם אפשר להשוות מכונה, או במקרה זה מכונית, למשהו בגוף שלנו זה יהי לתא אחד ויחיד. תא אחד ויחיד דומה לרכב, לתא יש מנוע, גלגלים, דלק, אם תמנעו מתא יחיד גלגל, דלק, או תדביקו אותו בוירוס הוא לא יתפקד. גוף האדם המכיל הרבה תאים, ולכל קבוצת תאים יש תפקיד וצורה מיוחדים, אז אם נשתמש באנלוגיה של המכונות, גוף האדם הוא מפעל למכוניות. מפעל הכולל בתוכו את כל העובדים, מהמנקים עד למנכ"ל, את כל האגפים ממחסן עם חלקי חילוף עד למחלקת שיווק ומכירות, ואת כל מה שצריך כדי להצליח לשרוד. אם תא אחד בודד – כלומר אדם אחד במערכת יעזוב, המפעל כולו ימשיך לתפקד. קחו למשל אירוע מוחי, בו יש הרס של תאי מוח, או אירוע לבבי, שיש בו הרס של תאי לב, גם אחרי אירועים אלו אנשים ממשיכים לתפקד וחלקם חוזר לתפקוד מלא. אז אם אתם סומכים על המותג מזדה כאשר אתם קונים מהם מכונית שיתנו לכם את מעטפת התמיכה והטיפול גם בעתיד. תסמכו על המותג גוף האדם שהוא יסתדר ויתן לכם תמיכה וטיפול גם בעתיד. הוא הרי עושה את זה אלפי שנים (קצת יותר ממזדה).

כון "אבל" מפריע לכם? יש כל מיני דברים שאתם רוצים לעשות בחיים, אבל יש לכם "אבל" אני רוצה לעשות ספורט אבל אין לי זמן, אני רוצה לרדת במשקל אבל אני אוהב מתוקים, אני רוצה למצוא זוגיות אבל אני ביישנית, כל האבלים האלה הם מחסומים ומעצורים בחיים, כל מיני דברים שאתם מרגישים שמפריעים לכם להשיג או להגיע לחלומות ומטרות שלכם. אם רק היה לי זמן, לא הייתי אוהב מתוק, או לא הייתי ביישנית, אז הכל היה יותר טוב, יותר קל. אבל (-: החיים לא באמת אמורים להיות קלים, כי אם החלומות שלכם היו ללא מעצורים הם היו מציאות ולא רק חלום. חשבתם פעם להחליף את המילה "אבל" הכל כך משתקת, בו' החיבור? אני רוצה לעשות ספורט ואין לי זמן, אני רוצה לרדת המשקל ואני אוהב מתוקים, אני רוצה למצוא זוגיות ואני ביישנית, אתם יכולים לעשות למען עצמכם, למען השאיפות שלכם עם המגבלות, אפשר לרדת במשקל עם לאכול דברים מתוקים, אפשר למצוא זוגיות עם להיות ביישנים, ואפשר אפילו לעשות ספורט עם פחות זמן. גם בכאב זה ככה, "אני רוצה לצאת לטיול אבל כואב לי" יכול להפוך ל"אני רוצה לצאת לטיול וכואב לי" אני יכול לצאת עם הכאב לטיול, לאט יותר, מסלול מותאם, ועדיין אפשר להגשים חלום, ביחד עם,לא לוותר. מוקדש לכל הסובלים מכאב מתמשך אל תתנו לכאב לעצור אתכם.

בצעירותי הייתי שמנה, וכל הזמן חשבתי שכאשר אני אהיה רזה, אני אהיה מאושרת, אבל כמו הרבה אנשים בלבלתי את הסדר, כי כאשר הייתי מאושרת ירדתי במשקל, זה נכון אני חושבת לכל שינוי שאנחנו רוצים להשיג בחיים, למשל ביטחון עצמי. כאשר יהיה לי ביטחון עצמי אני אעביר הרצאה מול קהל, אבל הסדר הוא הפוך. הסדר הנכון הוא שכאשר אעמוד מול קהל ואתגבר על החששות, אבנה ביטחון עצמי. רק אם אני אחווה הצלחות לצד כישלונות אני אפתח את אותו ביטחון לעמוד מול קהל. אי אפשר לפתח ביטחון עצמי מקריאת ספרים או חוברות הדרכה. אומץ הוא לא העדר פחד, אומץ הוא התוצר של עשייה ביחד עם הפחד ולמרות שהוא עדיין קיים. גם כאב הוא ככה, אם אתם מתכננים לצאת, לעשות ספורט, להתחיל ללמוד, למצוא זוגיות (או כל דבר אחר שאתם דוחים בינתיים), רק כאשר הכאב יעלם, אתם מבלבלים את הסדר. כאשר תצאו, תעשו ספורט, תלכו ללמוד, תמצאו זוגיות, הכאב יהיה חלק פחות משמעותי מהחיים שלכם. ונכון, קשה לעשות את זה לבד, ונכון, זה מפחיד, ונכון, זה עלול לכאוב. זה דורש אומץ, כלומר, עשייה ביחד עם הפחד ולא בהעדרו.

קמתם בבוקר וכאב לכם שהתכופפתם לנעליים, אז החלטתם שמהיום אתם נועלים רק נעליים שניתן להחליק אליהם, זה הרבה יותר נוח. קמתם שבוע אחר כך וכאב לכם שהתכופפתם לצחצח שיניים, אז החלטתם לקנות מברשת שיניים חשמלית, היא בכל מקרה עושה עבודה הרבה יותר טובה. שבוע אחר כך הרגיש לכם לא נוח לשבת שעתיים רצוף, אז החלטתם לקנות כדור פיזיו שיהיה לכם יותר נוח לעבוד אתו, זה הרבה יותר בריא. אחרי חודש בארוחת ערב משפחתית הרמתם את האחיינית שבכתה וכאב לכם להרים אז החלטתם שמהיום תבקשו שיביאו לכם אותה רק כאשר אתם יושבים, זה הרבה יותר הגיוני. חצי שנה אחר כך, כאשר עמדתם במטבח להכין ארוחת חג הגב הרג אתכם, אז החלטתם שמהיום בכל הארוחות כל אחד יביא משהו, זה הרבה יותר משפחתי. שנה אחר כך, נתפס לכם הגב אחרי אימון והחלטתם שמעכשיו אתם עושים רק שיעור שיקומי לגב, זה הרבה יותר חכם. עשיתם המון דברים מאוד טובים לאורך הדרך, למדתם הרבה שיעורים לחיים, אפילו שיפרתם את מצב השיניים על הדרך ואת שיתוף הפעולה המשפחתי. מה שאיבדתם בדרך זה את הגמישות לעשות מה שבא לכם, לפעמים מברשת שיניים כזו ולפעמים אחרת, את החופש שלכם להתנהל בלי חוקים, לפעמים לנעול את הנעל הזו ולפעמים אחרת, את האמון בגוף שלכם, שהוא לא חייב שיטת עבודה מיוחדת כדי להתאושש.

מה קורה כאשר מנסים למתוח שריר? האם אפשר לשנות אורך של שריר? פיזיולוגית אנחנו לא מותחים שום דבר, אי אפשר לשנות אורך של שריר, אי אפשר לשנות אורך של גיד. כאשר אנחנו משפרים טווח של תנועה אנחנו מחזירים לגוף טווח שהוא לא השתמש בו הרבה זמן. אורך של השריר הוא מולד, הטווח של המפרק הוא נתון, רוב האנשים לא משתמשים בטווח המלא ובאורך המלא של השריר. אז למה אנחנו עושים "מתיחות"? אם אנחנו לא משנים שום דבר מעבר לנורמה, בשביל מה אנחנו עושים בכלל "מתיחה"? כדי להגדיל אפשרויות תנועה. נניח ומישהו רוצה להרים משהו מהרצפה, וכל חייו הוא עשה את זה בעזרת כיפוף ברכיים כי מישהו אמר לו (ולא מצדק) שכיפוף של הגב הוא לא בריא. על הדרך הוא איבד את הטווח תנועה כי הוא לא השתמש בו הרבה. הוא לא "התקצר" הוא לא "התכווץ" הוא פשוט לא השתמש בטווח הזה והתוצאה אי שימוש נלמד/נרכש. כמו שלא השתמשתם בשפה ושכחתם אותה, כך הגוף "שוכח" תנועה. יום אחד אותו ברנש החליק ברחוב ונסדקה לו הפיקה, התוצאה היתה גבס ארוך מהמפשעה עד הקרסול. עכשיו אסטרטגיית כיפוף הברכיים כבר לא אפשרית, הוא צריך להרחיב את אפשרויות התנועה החדשות שלו. כאשר אנחנו שומרים על טווחי תנועה אנחנו מאפשרים לאנשים לשמור על אפשרויות התנועה שלהם למקרה ויום אחד הם יצטרכו אותם. לא בגלל שהם נמתחים, לא בגלל שמתיחות מונעות פציעות, לא בגלל שמתיחות מונעות כאבים. כי כמו בכל דבר בחיים, יותר אפשרויות מאפשר גיוון תנועתי למקרה וצריך.

כה אני נראה כאשר שואלים אותי את השאלה "איזה תרגיל מתאים ל...?" תגידי לי איזה תרגיל מתאים למישהו עם פריצת דיסק, כדי לענות על השאלה אני אתן לכם דוגמא, נניח ושיש בחור צעיר, נקרא לו א', בן 30, עם פריצת דיסק שכואב לו הגב ויורד לישבן בישיבה ממושכת, נניח יותר מרבע שעה. ונניח שיש בחור צעיר נוסף, נקרא לו ב', בן 30, עם פריצת דיסק שכואב לו הגב ויורד לישבן בישיבה ממושכת, נניח יותר מרבע שעה. האם שניהם צריכים לקבל את אותו תרגול? מה אם א' איבד אח בשנה האחרונה לסרטן בעמוד שדרה, וב' עובד בעבודה שהוא שונא ורק מחכה לעזוב אותה. האם אתם עדיין חושבים שהם צריכים את אותו תרגול? מה אם א' סבל בעבר ממיגרנות והוא אובחן עם תסמונת המעי הרגיז, וב' לא יכול לעזוב את העבודה מבלי למצוא חדשה כי הוא חייב לעזור בפרנסה של ההורים החולים בבית. האם אתם עדיין חושבים שהם צריכים את אותו תרגול? האם קיים בכלל תרגול מתאים לגב? לפריצת דיסק? לקרע בכתף? לכאב ברכיים? לא.... יש תרגול המתאים לבן אדם, ספציפי, אז כאשר אני מקבלת את השאלה הזו אני מבינה שמי שנמצא מולי לא מבין עבודה עם כאב, הוא רואה פתולוגיות ולא בני אדם. שני אנשים יכולים לעשות בדיוק את אותו תרגיל משתי סיבות שונות לגמרי, האחד כדי לחזק את השרירים והשני כדי לחזק את הבטחון בגוף. אני אנשים עם אותה "בעיה" יכולים לעשות תרגול שונה לגמרי, האחד צריך לקבל שחרור ורגיעה בשיעור והשני צריך לקבל תחושה של כוח ושליטה. כאשר עובדים עם אנשים כאובים צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ולא פתולוגיות.

יש לי חברה שתמיד צוחקת עלי שקל להצחיק אותי ואי אפשר למדוד איכות של בדיחה לפי ההשפעה שלה עלי, והיא צודקת, אני יכולה לצחוק מכל בדיחה, כל סרטון מצחיק, כל ממ"ם בפייסבוק או וואטסאפ, אני נקרעת מצחוק עד דמעות, גם לבד בבית. חוץ מבדיחות גזעניות, בדיחות על אשכנזים לעומת ספרדים או ערבים לעומת יהודים לא מצחיקות אותי בכלל, אני אפילו לא מבינה למה אנשים מוצאים אותן מצחיקות. תחשבו על כמה זה מדהים, דבר ראשון, מה זו היכולת הזו לצחוק? מאיפה זה מגיע? איך זה בכלל התפתח אבולוציונית? מה התפקיד של זה? ודבר שני, כמה הומור הוא אינדיבידואלי, שיש בדיחות שאנחנו לא מבינים בכלל בעוד מי שמסביבנו מתגלגלים מצחוק. נכון זה מובן מאליו כמעט שיש הבדל בהומור? אבל תחשבו על זה שנייה, למה? למה יש הבדל בין אנשים שונים? אם אני אגיד לכם משפט כמו – אני מתגעגעת לים והשמש. אתם תשמעו את אותן מילים, וכולכם תבינו בדיוק למה אני מתכוונת (כל דוברי העברית שנחשף לים ולשמש). ברור לכם שההבדל בהומור נובע מההבדל לא בשמיעה שלנו, אלא בפרוש שאנחנו נותנים למילים. כך בדיוק עובד כל דבר אחר במוח, ההבדל בין אהבה לקפה לגועל הוא לא בטעם, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה למוזיקה קלאסית לתיעוב הוא לא בצליל, אלא בפרוש שלו, ההבדל בין אהבה לפיקאסו לבין אדישות הוא לא במראה, אלא בפרוש שלו, כך זה גם בכאב, ההבדל בין כאב ל – לא, הוא לא בעוצמה, מידת הנזק, או בחומרה, אלא בפרוש שלו. אפשר ללמוד לאהוב קפה, אפשר ללמוד מוזיקה קלאסית, ואפשר ללמוד לאהוב פיקאסו, אפשר גם ללמוד לשנות את הפרוש של הכאב.

לא כל קרע במניסקוס הוא ניתוח, רובם יסתדרו ללא, גם אם יש נפיחות, גם אם יש ירידה בכיפוף, טיפול שמרני לפני הכל, פיזיותרפיה!

מה אתם חושבים שתזכרו בעוד שנה מהתקופה הזו? אתם חושבים שתזכרו מה עבר עליכם בקורונה? לכולנו יש תחושה חזקה שהזיכרון שלנו הוא נכון ומה שאנחנו זוכרים הוא אמת, אבל זה בוודאות לא המצב, שהרי אם היינו זוכרים את כל הפרטים המוח שלנו היה מבזבז מלא מקום, היינו צריכים לזכור כל שנייה באירוע ולא רק נקודות בזמן - החתונה היתה נהדרת והשימלה של הכלה היתה מדהימה. אולי אנחנו אפילו נזכור את אבא של החתן שהחליק על הרצפה ברחבת ריקודים. אבל אנחנו לא נזכור איך הגענו, את התור לשירותים, את מי שעמד בכניסה וחילק לנו את הכרטיסי ישיבה ואת מי שישב בשולחן לידנו. וזה למה? כי המוח זוכר רק קווי מתאר כלליים של האירוע, אבל מה קורה במקרה של פוסט טראומה? פרטי האירוע שממשיכים לעלות ולצוף לפרטי פרטים. גם בפוסט טראומה הזיכרון הוא לא מושלם והוא מכוון לפרטים ספציפיים ולא אחרים, למשל, הסכין שהונח על הצוואר או אקדח על הרקה אבל מה לבש התוקף או מה היו תווי הפנים המדויקים דווקא נשארים לפעמים מחוץ לתמונה. זו גם הסיבה לפעמים מדוע קשה לתפוס את הפושעים שכן גם בפוסט טראומה יש היזכרות מאוד אישית בפרטי האירוע ספציפיים . אבל למה אני מספרת לכם את זה בכלל? איך זה קשור לכאב? לכל אחד הסובל מכאב מתמשך יש סיפור אתו הוא מגיע, אוסף של זיכרונות שמלווים אותו בזמן שהוא סבל, חודשים, שנים. גם הזיכרון הזה הוא לא "נקי", והוא מלא בהטיות המוח המיוחדות לו. לפעמים חלק מתהליך ושחרור מכאב הוא הבניית סיפור חדש, חיפוש אחר זיכרונות אחרים, הצלחות, ויצירת נרטיב חדש ממנו יוצאים למסע חדש. כי אנחנו לא מושלמים, אבל אם נשכיל להבין את ההטיות שלנו נוכל לשנות את הדרך בה אנחנו מתנהגים.

בואו נדבר על מיתוס נוסף, כי כבר ממזמן לא שברנו אחד, והפעם – הלחץ על העצב, או במילים אחרות "דוקטור! הCT מראה שיש לי לחץ על עצב!" אז לא, לא בכל פעם שרואים לחץ על עצב יש כאב. כבר ב1966 בדקו אוכלוסייה ללא כאבים להימצאות לחץ על עצב. אז בעידן שלפני ה MRI בדקו זאת בעזרת חומר ניגוד שהזריקו לחוט השדרה לחפש "סתימות". התוצאה היתה שלכ40% מהאוכלוסייה יש לחץ על עצב ככה סתם, בלי שיכאב להם. הימצאות לחץ על עצב ניתן למצוא גם במקומות נוספים ולא רק בחוט השדרה, למשל תסמונת התעלה הקרפלית. מחקרים הבודקים הולכה של עצב בכף היד מוצאים הפרעות מבלי שיהיו כאבים או סימפטומים אחרים. אז מה כל הקטע? למה לחץ על עצב כל כך מרגש, רוב האנשים המדמיינים לחץ על עצב רואים בעיניי רוחם חנק, עצב שמונעים ממנו אספקת דם. קצת כמו שחונקים בן אדם. אבל הם שוכחים שהגוף הוא קצת יותר מתוחכם. עצב, כמו כל אזור אחר בגוף, מקבל אספקת דם מכל מיני מקומות ולכן הוא יכול להתמודד עם לחץ. ואפילו אם יש הפרעה בתפקוד שלו, כלומר, הוא מתפקד באופן פחות מושלם הוא עדיין מתפקד מספיק טוב בכדי לאפשר לנו חיים רגילים מבלי שנפגע בכלל שיש בעיה. קצת כמו ההבדל בין אוטו ישן לחדש, שניהם ייקחו אותנו מתל אביב ופתח תקווה בלי בעיה. ואכן, יש מקרים מיוחדים בהם לחץ על חוט השדרה או עצב עלול להיות מסוכן ובמקרה זה תאמינו לי שתפנו למיון ולא תתלבטו בכלל כי תיהיה לכם הפרעה בתפקוד וכאב לא חייב להיות שם. אבל ברוב המקרים, לחץ על עצב כגורם לכאב הוא עוד מיתוס שאנחנו צריכים להיפרד ממנו.

מה המוח שלנו עושה? מנהל אותנו כל בוקר הוא מעיר אותנו, ואז הוא מתחיל לתת לנו הוראות – צחצוח שיניים, מקלחת, ארוחת בוקר, התלבשות, כל אלו הן פעולות שאנחנו רגילים לעשות, הרגלים, אבל חוץ מהפעולות שאנחנו עושים עם הידיים והרגליים הוא כל הזמן מייצר מחשבות, אצל חלק מהאנשים המחשבות הן רגילות כמו "אל תשכח לקחת את הפלאפון היום כי אתמול שכחת", "אל תשכח להדליק את הקומקום", "היום יש לי יום ארוך", "אין לי כוח לעוד ישיבה בזום היום", מחשבות נטרליות כאלה, שכל אחד מאיתנו פגש ואף אחד לא מתרגש מהם. אבל מה קורה אם הקול של המוח הוא אחר, למשל המוח מתעמר בנו עם מחשבות כמו, "תראה איך אתה נראה? לא כדאי שתאכל עוגה על הבוקר", "בטח כולם בעבודה יצחקו עליך היום" "בשביל מה את מתלבשת יפה בכלל? מי מסתכל לכיוון שלך בכלל" מה אתם חושבים שקורה לאנשים שזה מה שהמוח שלהם אומר כל הזמן? האם הם צריכים להקשיב למחשבות האלו? לא, נכון? אבל מה קורה אם המוח דיקטטור עם מחשבות כמו "תיזהר, אל תתכופף בצחצוח שיניים שלא ייתפס לך הגב" "אל תשב, זה מסוכן, ייתפס לך הגב" "אל תשכח את חגורת הגב כי הגב שלך חלש מידי" מה אתם חושבים שקורה לאנשים שזה מה שהמוח שלהם אומר להם כל הזמן? האם הם צריכים להקשיב למחשבות האלו? לא.... וזה לא משנה אם המוח "צודק" לפעמים, יכול להיות שבאמת עליתי במשקל, באמת צחקו עלי פעם בעבודה, ובאמת אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי. מה יקרה אם אני אתן למחשבות האלו לנהל אותי? וזה גם לא משנה אם המוח הדיקטטור "צודק" לפעמים באמת פעם נתפס לי הגב אחרי ישיבה ממשוכת, באמת פעם נתפס לי הגב אחרי צחצוח שיניים, ובאמת חגורת גב עזרה לי פעם. מה יקרה אם אני אתן למחשבות האלו לנהל אותי? איכות החיים שלי תפגע, ואשמר גם מרעות שלא קיימות היום למען "מה יהיה?" אז המוח, לא תמיד צריך לכתיב לנו את החיים, פחדים תמיד קיימים אבל הם לא צריכים לנהל אותנו