יש לכם חבר שאתם מאוד אוהבים, יש לכם היסטוריה ארוכה ביחד, אתם מכירים מאז הגן, הייתם ביחד באותה כיתה, בצבא באותה פלוגה, ואתם חברים בלב ובנפש, הוא היה השושבין שלכם בחתונה ואתם שלו, אתם אוהבים אותו ומעריכים את דעתו ומרגישים שהוא הנפש התאומה שלכם, אתם מרגישים אהבה, מה צריך לקרות כדי שתשנו את דעתכם? שהוא יתעצבן עליכם? שתראו הודעה בעיתון שהוא מעל בכספים? שהילד שלכם יספר לכם שהוא הטריד אותו מינית? מה צריך לקרות כדי שכבר לא תרגישו את התחושה הזו שהיתה לכם כל השנים – אהבה? יש לכם כאב שמפריע לכם מאוד, יש לכם היסטוריה ארוכה ביחד, אתם מכירים מאז שרצתם עם 25 קילו עליכם בצבא, אתם מכירים אותו הוא מופיע כמה פעמים בשנה וכל פעם הוא משכיב אתכם במיטה למשך כמה ימים, בשנה האחרונה הכאב החמיר, הוא שם כל הזמן ומחמיר בכל מיני פעילויות יום יומיות כמו ישיבה ועמידה. אתם סובלים מכאב, זה מעצבן ומתסכל אתכם ומרגישים שאתם חסרי אונים בניסיון שלכם לפתור אותו, אתם סובלים, מה צריך לקרות כדי שהכאב ישתנה לדעתכם? שתתקנו את הגוף? שתחזקו אותו? שתגמישו אותו? מה צריך לקרות כדי שכבר לא תרגישו את התחושה הזו שהיתה לכם כל השנים – כאב? ולא, הפעם אני לא מתכוונת לסגור את הפוסט במסקנה, אם אתם סובלים תחפשו את התשובה אצלכם, אם אתם עובדים עם אנשים שסובלים תחפשו את התשובה איתם. כי התשובה תשחרר מהסבל, שם נמצאת האמונה.

ביקשו ממני להסביר מה אני עושה, וכרגיל אני מוצאת את זה קשה להסבר, אבל אנסה, אני מורידה את הווליום, וכדי להסביר את זה אני רוצה להסביר על ההבדל בין שמיעה לבין הקשבה? שמיעה יש לכולם, שמיעה הוא חוש, בכל רגע נתון גלים של קול מרעידים לנו את עור התוף באוזן ועצב השמיעה מעביר את המידע הלאה, זה זרם אין סופי של אינפורמציה המגיע למוח בכל שניה. הכל נאסף ונשלח, הרעש של המזגן, הרעש של הגשם, הזמזום של המחשב, השיחה שלידכם, צלצול הטלפון, הכל נאסף ונמסר למוח (כמובן שיש צלילים שלא נשמעים על ידי אדם כי הגירוי שלהם הוא תת ספי ולא מספיק להפעיל את המערכת) את הכל אנחנו שומעים, אבל לא להכל אנחנו מקשיבים, אם אתם שקועים בשיחה חשובה כל רעשי הרקע ייעלמו, אם יש לכם הפרעות קשב רעשי הרקע יסיטו את תשומת ליבכם בקלות, אם אתם מחפשים מישהו בקהל גדול אתם תחדדו את השמיעה לשמוע אותו קורא לכם. הקשבה היא החלק בו המוח בוחר מה חשוב ולכן מגביר לו את הווליום. זה בדיוק מה שקורה בכאב, נוסיספציה הוא חוש לסכנה, ויש אותו לכולם, החוש הזה בכל רגע נתון אוסף מידע מתוך הגוף לגבי סכנות קיימות או פוטנציאליות כמו ירידה בחמצן באזור הישבן או שחרור של חומרי דלקת במקום מסוים בגוף, כל המידע עובר למוח על ידי עצבים נוסיספטורים, את הכל הנוסיספטורים מעבירים, אבל לא הכל הופך להיות כאב, אם הסכנה מעוררת פחד או חרדה, אם הסכנה דומה למשהו שקרה בעבר, אם קראתם על סכנה באינטרנט, אם מישהו אמר לכם שיש לכם משהו מאוד מסוכן אתם תחדדו את חוש הסכנה, אתם "תקשיבו" למידע הזה ביתר תשומת לב, כאב הוא התוצאה של תשומת הלב, המוח בוחר מה חשוב ומגביר לו את הווליום, הכאב מופיע והעוצמה שלו עולה. ומה אני עושה? אני מורידה את הווליום, חוש הסכנה ימשיך לעבוד כרגיל, אבל הפרוש של המידע, הכאב עצמו ירד כי חשיבותו תרד. אז מה אני? כנראה שאני די ג'יי

רוצים לדעת איך אפשר לעצבן אותי ממש בקלות? לעצבן ברמה שיוצא לי עשן מהאוזניים, לא בקטנה, כל מה שעליכם לעשות זה לקבוע עובדות לא נכונות לגבי הגוף שלנו שאין להן הוכחה מחקרית והופ יוצא לי עשן מהאוזניים. ועכשיו לתגובה שלי : לכל מי שטוען שתנועה מסוימת היא לא נכונה, שיציבה כלשהי היא לא בריאה, שפעילות מסוימת היא מזיקה, שיש תבנית נשימה אחת נכונה, הייתי רוצה לדעת – מאיפה הם יודעים? אם גוף האדם מאפשר לנו לשבת מצ'וקמקים בכיסא... איך זה בדיוק יכול להיות לא נכון? אם האבולוציה לא רצתה שנשב מצ'וקמקים היא הייתה יוצרת פחות תנועתיות בעמוד השדרה. אם אנחנו בנויים עם כמה כיוונים, והבטן הוא אחד מהם... למה אסור לישון עליה? אם האבולוציה לא רצתה שנישן על הבטן היא הייתה יוצרת בליטה שהייתה מפריעה לנו לישון עליה. אם אנחנו יכולים להביט למעלה, איך התנועה הזו תהיה לא בריאה לנו? אם האבולוציה לא רצתה שנסתכל לשמיים היא הייתה שמה לנו עיניים מעט יותר גבוהות כדי שנוכל לראות גם קדימה וגם למעלה באותו הזמן. אם יש לנו כמה שרירי נשימה, ויש לנו ראות עם תכולה העולה פי 4 על הנשימה הרגילה, איך יתכן שיש תבנית נשימה אחת נכונה? אם האבולוציה חשבה שרק צורת נשימה אחת היא נכונה היא לא הייתה מבזבזת מקום בבית חזה ושרירים נוספים בכדי לאפשר לנו נשום בכל מיני דרכים. אני חושבת שהמכונה המדהימה הזו שקוראים לה גוף האדם היא מדהימה, ואולי הגיע הזמן שנבטח בה יותר. *** ולמי שתוהה למה אני כועסת כל כך, מה אכפת לי? אז פחד הוא הבסיס של הרבה אנשים עם כאבים כרוניים, כואב לי לראות הפחדה שתוביל עוד אנשים לכאב כרוני.

כאב הוא כמו אימא פולנייה, "היזהר" אם תלך יחף תכנס לך זכוכית לרגל "היזהר" אם תצא בלי סוודר תהיה חולה "היזהר" אם תשב על רצפה קרה תהיה לך דלקת בדרכי השתן "היזהר" אם תטפס על הגדר תיפול "היזהר" אם תכנס לעמוקים אתה עלול לטבוע המוח שלנו מתוכנת להגן עלנו לפני שאנחנו עושים משהו, אם נלך יחפים (ואנחנו לא רגילים) יכאבו לנו כפות הרגליים גם מבלי שתכנס זכוכית, מבלי שיקרה כלום. וזה למה? כי המוח שלנו פולני, לא משנה מאיפה באמת הגענו, המוח הוא אמא פולניה המנסה להגן עלנו. המוח הפולני יצעק לנו כאב כי הוא מפחד שמשהו יקרה ולא תמיד בגלל משהו שבאמת קרה. וזה למה? כי זו דרך ההישרדות הטובה ביותר, בעלי חיים הנשמרים מפני סכנות שורדים יותר בטבע. אם כואב לנו בכפות הרגליים כאשר אנחנו הולכים יחפים אנחנו נחפש פתרונות איך ללכת לא יחפים כמו נעליים וכך נמנע את הסיכוי אחד למיליון שאכן נפגוש זכוכית. הבעיה עם התכונה הזו היא כי אנחנו יכולים ללכת יחפים, לצאת בלי סוודר, לשבת על רצפה קרה, לטפס על הגדר, להיכנס למים עמוקים. ולהישאר שלמים ובריאים. אז מה עושים? בוחרים, האם אני מקשיב לאותו קול האומר לי שזה מסוכן או ממשיך בשלי, וכמו שאני יכולה להתרגל ללכת יחפה בחוץ ולא יכאב לי אני יכולה להרגיל את האימא הפולניה בראש שלי ששום דבר לא יקרה אם אני אמשיך בשלי. ונכון, יתכן שהיא תמשיך להעיר לי ולהגיד לי שזה מסוכן (יש אימהות שימשיכו גם כאשר תהיו הורים בעצמכם) אבל אתם תעשו מה שאתם רוצים. ואם אתם מתלבטים, ואני בטוחה שחלק מכם יתלבטו, האם יש באמת זכוכית שצריך להיזהר ממנה, לכו למטפל שיוכל לחזור לכם להחליט האם להקשיב לאמא הפולנייה, או לא. כי בתכלס, לא באמת כדאי שמישהו אחר ינהל לכם את החיים.

אחת מהשאלות הכי בסיסיות ששואלים אותי בטיפול היא "למה?" ול"למה" יש המון גוונים: למה זה קרה לי? למה דווקא אני? למה כואב לי? למה דווקא עכשיו? למה רק בצד ימין? למה פה ולא שם? ול"למה?" אין תשובה, אם אתם מאמינים בגורל או אלוהים לשאלת ה"למה?" יש תשובה מאוד ברורה, כי ככה היה צריך לקרות, אם אתם אתאיסטים שאלת ה"למה?" נשארת ללא מענה, בכל אחד מהמקרים, ואני יודעת שהעובדה שאין תשובה היא מאוד מלחיצה, כי זה אומר שאני לא יכולה למנוע את הסבל הבא, אני רוצה לדעת למה זה קרה לי עכשיו כדי לדאוג שזה לא יקרה שוב בעתיד, אני אלך לחדר כושר ואתחזק כדי שלא יכאב לי יותר הגב, אני אעזוב את העבודה שלי כדי שלא יהיה לי יותר לחץ, אני אפסיק לרוץ כדי לא לשחוק את הברכיים. אבל אין תשובה ל"למה?", יש רק השערות, המון השערות, כי כאב זה דבר מורכב, {אם תיקחו את הרשימה הזו ותכילו אותה על כל משבר אחר בחיים כמו "למה הוא עזב אותי?" "למה פיטרו אותי?" "למה הוא היה צריך למות?" אתם תגלו שלא רק בכאב אין לנו תשובות, רק השערות, המון השערות} לפעמים ההשערות יכולות לקדם אותנו, לתת לנו תובנות חדשות, לחזק אותנו לקראת העתיד, ולפעמים ההשערות יכולות לעכב אותנו, לייצר לנו אמונות מגבילות, לצמצם את תחושת המסוגלות שלנו, אז מה עושים? משאירים את השאלה הזו בצד, זה קשה אני יודעת, משחררים את הצורך לקבל את ה-תשובה ה-נכונה. מבינים שאם קבלתם 3 השערות שונות מ3 מטפלים שונים אם תראו מטפל נוסף תקבלו רק עוד השערות ולא באמת תשובות. ובמקום לשאול "למה?" לשאול "מה?" מה אני יכול לעשות כדי לעזור לעצמי? מה יקדם אותי? מה אני עושה שתורם למקום שאני נמצא בו? מה אני צריך לעשות אחרת כדי לנוע קדימה?

אני רוצה שנעשה ביחד תרגיל, זה יקח 60 שניות, בסדר? אני אכתוב לכם מילה, אתם תחשבו עליה ותכתבו את זרם המחשבות המופיע אחריה, המילה שאני בוחרת היא בוקר טוב, עכשיו קחו דף ועט, או פתחו פתק בטלפון וכתבו את זרם המחשבות שמופיע לכם אחרי שחשבתם בוקר טוב . . . . . . זרם המחשבות שהיה לי הוא: בוקר טוב, שכחתי להדליק את הדוד, שיט יהיה לי מים קרים, אני אספיק לאכול ארוחת בוקר? מקסימום אני אקח איתי פרכיות, יש לי פרכיות באוטו איזה מזל שקניתי ברביעי, שכחתי לקנות פתוח אדמה אני לא אוכל להכין מרק היום, אני לא באמת רוצה לעמוד במטבח, אני צריכה לסיים את המצגת, אולי אני אכניס את החלק של המחשבה, אולי אני אוסיף סרטון למצגת, שכחתי לקחת מגבת חדשה... איך נראה זרם המחשבות שלכם? מאוד שונה משלי, נכון? ולא רק משלי מכל אדם אחר בכדור הארץ, יתכן שאתם ועוד מיליון אנשים קמים בבוקר מהמיטה מתלבשים ומכינים קפה כדי להתאפס על היום, יתכן שקיים עוד אדם אחד בעולם שמתנהג בדיוק כמוכם, ובדיוק בקצב שלכם, אבל אף אחד לא חושב כמוכם. אם תתבוננו בזרם המחשבות שלכם לאף אחת מהן אין משקל יותר גדול מהשנייה, מחלקן אפילו תתעלמו. יתכן וחלק מהמחשבות יגרמו לכם לתחושה בגוף, נעימה או לא, חלקן יגרמו לכם לפעולה כמו להוסיף פריט לרשימת המשימות של היום, או להדליק את הדוד, אבל אף אחת מהן היא לא יותר חשובה ממחשבה אחרת עד שלא החלטנו לתת לה את החשיבות הזו. אפילו מחשבה שעוברת לנו בראש הרבה פעמים היא לא יותר חשובה מאחרות, עד שלא הפכנו אותה לכזאת. למשל אני יכולה לבקש מכם לחזור על המילה בוקר בראש מאה פעמים, החזרה עצמה לא הפכה את הבוקר לזמן החשוב ביותר ביום. לעומת זאת, אם אני חושבת על מבחן, ואני מפחדת ממבחנים המחשבה הזו מקבלת משמעות גדולה יותר. כלומר המשמעות היא מה שהופכת את המחשבה להיות חשובה. וביחד עם זאת היא רק מחשבה. מה היה קורה אילו היינו מתבוננים במחשבות כמו שהן, מחשבות עם משקל שווה? מה היה קורה אילו היינו לומדים לתת לכולן את אותה חשיבות? והיינו בוחרים באילו מחשבות להשתמש ובאילו לא. זה כמו שיש לכם מלא בגדים בארון, כולם שלכם, חלקם מחמיאים לכם וחלקם לא, אבל הם עדיין בגדים, בכל יום הבגדים עדיין בארון, אבל אתם יכולים לבחור באילו אתם משתמשים ובאילו לא. הייתם תופרים לעצמכם את מה שמתאים לכם לאותו הרגע מבלי לתת יותר חשיבות לבגד כלשהו? מה דעתכם לקחת על עצמכם משימה לשארית היום, להתבונן במחשבות כמו צופה סקרן ותבדקו איך שינוי עמדת ההתבוננות שינתה את התחושה שלכם היום.

אני מניחה שכשאתם קוראים את הפוסט הזה אתם כבר לבושים, אולי אפילו אחרי כוס קפה של בוקר, ואחרי שהתלבשתם לא חשבתם על המכנסיים עד שלא דיברתי על זה, כמו בכל יום לבשתם מכנסיים וכמה דקות אחר כך שכחתם שהם קיימים, יש אנשים שלא שוכחים, יש אנשים שהמכנסיים כואבים להם, והכוונה היא לא שהלבישה עצמה כואבת, ביצוע התנועה, הכוונה היא למגע של המכנסיים. יש אנשים שיעדיפו ללבוש מכנסיים קצרים גם כאשר גשם בחוץ כי המגע עצמו כל כך כואב להם שהם מעדיפים שלא. מה קורא אצלנו במוח כאשר אנחנו לובשים מכנסיים, המגע הראשוני הוא חדש, מעורר את העצבים של המגע והם מוסרים מידע למוח "הי מוח, משהו נגע בי" המוח מצדו אוסף נתונים ואומר "אהההה, אלו המכנסיים, אין סיבה להתרגש מהם, אני מכיר אותם, אפשר לא להתעסק בהם" אז אחרי תחושה ראשונית אנחנו כבר לא מרגישים, זה לא אומר שהמידע לא קיים, זה רק אומר שהוא לא מקבל את החשיבות הדרושה כדי להגיע להכרה. אנחנו מכירים את התופעה הזו בהרבה מאוד חושים, אנחנו מתרגלים לרעש של המזגן אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לריח של הבישולים בבית אחרי כמה דקות, אנחנו מתרגלים לטמפ' ברחוב אחרי כמה דקות, ועוד. מה קורה כאשר אנחנו לא מתרגלים? או עוד יותר מוזר, מה קורה שמגע עדין של בד הופך לכאב? מגע עדין לא יכול להיות שווה לכאב, אלא אם כן יש בעיה באיסוף ועיבוד נתונים במערכת העצבים. לתופעה הזו קוראים אלודניה. באלודניה, מסר שאמור להיות מגע משתבש איפה שהוא לאורך הדרך, או שהמידע מועבר לא נכון בחוט השדרה, או שהוא מעובד לא נכון במוח והתוצאה היא שהמוח חווה מגע כסכנה והתוצאה היא כאב. ולמה אין התרגלות? כי אנחנו לא בנויים להתרגל לסכנות פנימיות. תחושת סכנה חיצונית כמו לקפוץ בנג'י מייצר תחושה של סכנה אבל היא סכנה ידועה ורצויה וחיצונית, סכנה כזו לא תעורר כאב, ואם נקפוץ בנג'י מספיק פעמים נתרגל. לעומת זאת סכנה פנימית לא בנויה להתרגלות של המוח, המוח לא יחווה התקף לב ואחרי כמה דקות יגיד "הא, אני מכיר את הגירוי הזה, זה חוסר חמצן לשריר הלב אז אני יכול להרגיע את האזעקה כי כבר שמעתי אותה" המוח לא יסגור את מערכת האזעקה, הכאב, עד שלא "תיפתר" הבעיה. אז מה קורה שהבעיה היא לא באמת בעיה? כמו לבישת מכנסיים שהבעיה היא במידע בלבד ולא בגוף? מלמדים את המוח לאסוף מידע אחרת. מלמדים מחדש מגע.

הנסיך הקטן ברך בנימוס את מדליק הפנסים. "בוקר טוב. מדוע כיבית את הפנס?" "אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים, "בוקר טוב". "מה הן ההוראות?" "ההוראות הן שעלי לכבות את הפנס. ערב טוב". והוא שב והדליק את הפנס. "אבל למה כרגע שבת והדלקת אותו?" "אלה ההוראות", השיב מדליק הפנסים. "אינני מבין", אמר הנסיך הקטן. "אין מה להבין" אמר מדליק הפנסים, "הוראות הן הוראות. בוקר טוב." והוא כיבה את הפנס שלו. אז מחה את מצחו בממחטה בדוגמת ריבועים אדומים. "יש לי עבודה מפרכת. בימים עברו המלאכה היתה קלה יותר, בבוקר כיביתי את הפנס ובערב הדלקתי אותו. במשך היום יכולתי לנוח מעט, ובלילה ישנתי." "ההוראות שונו מאז?" "ההוראות לא שונו," ענה מדליק הפנסים, "זו הבעיה. משנה לשנה הפלנטה מסתובבת במהירות גדולה יותר, וההוראות לא שונו!" "ואם כך?" שאל הנסיך הקטן. "אם כך עכשיו הפלנטה משלימה סיבוב תוך דקה אחת, ולא נותרה לי אפילו שניה לנוח. פעם דקה עלי או להדליק את הפנס או לכבותו!" "זה מצחיק! הימים אצלך נמשכים דקה אחת!" "זה לא מצחיק כלל!" אמר מדליק הפנסים, "בזמן ששוחחנו חלף חודש שלם." "חודש?" "כן, חודש - שלושים דקות, שלושים ימים! ערב טוב." והוא הדליק את הפנס. הנסיך הקטן התבונן במדליק הפנסים וחש חיבה אל האיש הדבק בנאמנות כה רבה בהוראות שניתנו לו. (הנסיך הקטן פרק 14) העולם השתנה סביבנו, דברים חדשים התגלו, אמונות ישנות נופצו, כמה מהמחשבה שלנו היא תוצר של העבר וכמה היא מבוססת על כאן ועכשיו. "ככה זה" זו תשובה שקיבלתי ממטופל על הכאב שלו, אמונה שהוא מחזיק מגיל 12 כי ככה הרופא אמר, ביקשתי ממנו לבחון את אותו "ככה" והוא גילה, שזה לא באמת זה, מי יודע מה תגלו אם תבחנו מחדש את החוקים לפיהם את חיים, היום, הרגע, ובכל רגע, יכול לקרות משהו אחר, "ככה זה" לא קיים מחוץ לגבולות של החשיבה שלנו.

מתי בפעם האחרונה הייתם אמיצים? מתי עשיתם משהו שלא עשיתם לאחרונה או שלא עשיתם אף פעם? מתי בפעם האחרונה הפתעתם את עצמכם? בכל יום אנחנו חוזרים על רוטינות חשיבה והרגלי תנועה, הולכים לאותם מקומות, פוגשים את אותם אנשים, עושים את אותם דברים, בזמן הזה המוח שלנו, עובד על אוטומט, אנחנו לא בני שנה הלומדים איך ללכת, אנחנו יודעים איך ללכת, לעמוד, לשבת, לעלות מדרגות, לכתוב, לצחצח שיניים, לשטוף כלים, לנהוג, אנחנו נמצאים כל הזמן בתחום הרגיל והידוע של הפעילות המוחית שלנו, אבל מה קורה כאשר בתור הרוטינה שלנו יש הרגל שאנחנו לא רוצים? מה קורה אם אנחנו רוצים להפסיק לעשן? לאכול אחרת? להתחיל פעילות גופנית? ללכת לישון יותר מוקדם? אנחנו שבויים בתוך אותם הרגלים שסיגלנו לעצמנו במשך שנים, אנחנו תוצר של אלפי חזרות על אותם תבניות, אז איך נצליח לשנות? נהיה אמיצים נעשה משהו שאנחנו מפחדים לעשות ולמרות הפחד נעשה אותו, זה לא צריך להיות צניחה חופשית, זה רק צריך להיות משהו שלא עשינו עד עכשיו שיגרום לנו להרגיש לא נוח. למה לא נוח? כי אנחנו רוצים להכריח את המוח שלנו לעשות דברים אחרת. נקיים את השיחה שחששנו ממנה, נתחיל עם מישהו בבית קפה, נלבש משהו שלא העזנו ללבוש, נעשה משהו קטן שיכריח אותנו לצאת מאזור הנוחות, ובכל יום נעשה משהו קטן נוסף. ואחרי כמה זמן, אתם תראו, דברים יתחילו לזוז, כי כאשר מכריחים את המוח לעשות הערכה מחדש, הוא מאפשר לנו לבדוק תחומים נוספים ולעשות שינוי.

אחרי הסרט טופ גאן הייתה עליה מטורפת במכירות של משקפיי רייבאן, אני לא יודעת אם זו הייתה הכוונה המשורר אבל זו הייתה התוצאה, קים קארדשיין לובשת משהו ופתאום בכל העולם יש עלייה במכירות של אותו מוצר, במקרה שלה אנחנו יודעים שזו כוונת המשורר, הקשר שלה בין חשיפת מוצרים לבין תשלום על כך ידוע, ועדיין, התגובה קיימת, יתכן שאנחנו תורמים למגמה, ואולי אנחנו מהמבקרים אותה אבל חשוב להבין שהיא לא רק קיימת באופנה, היא קיימת גם בבריאות, חשיפה של בעיות רפואיות במדיה, גורמת לשינוי תודעת הקהל בקשר לאותה בעיה, קחו לדוגמא איידס, היה שינוי משמעותי בהתייחסות לחולים במחלה כאשר היא פורסמה כסמל למין בין גברים במדיה, והיה צריך לצאת מסע פרסום מכוון לשינוי דעת הקהל שהיא יכולה להגיע גם לנשים ולכל שכבות האוכלוסייה. שינוי תודעה יכול להוביל לשינוי התנהגות חברתית, היכול להיות שלילי, קחו למשל פציעות של ספורטאים, הן מאוד מתוקשרות, כאשר ספורטאי עובר ניתוח השיקום שלו מלווה בכתבות וסקירת התקדמות תחת זכוכית מגדלת. ואז, מגיע אלי מטופל לקליניקה ורוצה לעשות ניתוח כמו לספורטאי מפורסם, נניח X , כי לשניהם יש את אותה פציעה, וגם הוא יכול להשתקם כמו X. אבל, יתכן כי ההחלטה לניתוח של X הייתה מבוססת על העתיד המקצועי שלו, למשל, על העובדה שהוא עלול לאבד זמן מגרש שישפיע על המשך הקריירה, או שזו העונה האחרונה שלו אז הוא במצב שאין לו מה להפסיד, או שמנהלי הקבוצה רמזו לו שבלי ניתוח הוא לא יקבל חוזה לשנה הבאה. כאשר מישהו כמוני וכמוכם עומד בפני החלטה לניתוח, האחרון שאנחנו צריכים לקבל ממנו רעיונות הוא ספורטאי. לא רק קבלת ההחלטה על הניתוח הוא שונה, גם החשיבה על שיקום היא שונה. שיקום של ספורטאי שונה לחלוטין משיקום של אדם רגיל. רובנו עובדים רוב הזמן ונוכל להשקיע בשיקום שלנו כמה שעות בשבוע, ספורטאי שיקום זו העובדה שלו, הוא יעבוד בחדר כושר מסביב לשעון, עם מאמנים, פיזיותרפיסטים, מעסים, ספורט תרפיסטים, רופא, מסביב לשעון. להגיד לי אני רוצה לעשות ניתוח כמו X זה לחשוב שיש מקבילה בניך לבין X, ואין. בריאות זה לא מוצר מדף, פרסום לא עושה לו טוב, אז פעם הבאה שאתם מנסים להגיע להחלטה עשו אותה עם הרופא ולא עם העיתונים

שששש.... אני רוצה לספר לכם סוד, אבל אל תספרו לאף אחד כולם יודעים את הסוד הזה בעולם הרפואה, אבל זה לא מסופר לאנשים כי ההילה שמקיפה את הרפואה תעלם, אז אני מגלה לכם את הסוד הזה ואני מבקשת שתשמרו אותו אצלכם ואצל כל מי שאתם מכירים, אז תקשיבו טוב, אני אגיד את זה בלחש לרוב אנחנו לא יודעים ברוב המקרים אנחנו לא יודעים למה דברים מתקלקלים בגוף, יש השערות, יום אחד נדע, זה לא היום הזה, יש דברים שאנחנו "יודעים", למשל עישון לא בריא, אבל יש אנשים שחיים עד גיל מאה מעשנים, צריך לנקות עם חוט דנטלי כדי שהשיניים תשארנה בריאות, אבל יש אנשים בעלי חיוך מושלם ללא החוט, שחשיפה לשמש מסוכנת, אבל יש אנשים שיעבדו עד סוף ימי חייהם בשדה ללא בעיה, ויש דברים שאנחנו לא מבינים, למשל אנשים שנרפאים ממחלות חשוכות מרפא בעזרת מדיטציה, תזונה, שינוי באורך חיים ועוד, למרות שיש מלא דברים שאנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים הרבה יותר משידענו לפני 100 שנה, למשל, אנחנו יודעים לשטוף ידיים כדי לא להעביר מחלות, אנחנו יודעים להרתיח מים במקומות לא נקיים, או, אנחנו יודעים מה לא עובד, הקזת דם זה לא עוזרת, עלוקות לא באמת מרפאות, השתלת אלמוגים לא בונה סחוס, ולייזר לא מרפא דלקת, היום יש לנו יותר שאלות מאשר תשובות, אך זה רק בגלל שאנחנו יודעים לשאול שאלות, לחקור אותן ולהגיע למסקנות. ונכון, לא הכל נחקר כמו שצריך, לא הכל מושלם, אבל זה הרבה יותר טוב מלפני מאה שנה, אז אם מישהו אומר לכם שיש לו את ה-תשובה, קחו זאת בערבון מוגבל, כי אולי יש לו תשובה, לשאלה אחת מיני רבות, ואולי לא לשאלה שהיא אתם, אז אם אתם רוצים ללכת לטיפול תדאגו לפגוש את מי שמוכן לשאול שאלות ולא רק את מי שיש לו תשובות.

למה כואב לי? למה זה התחיל? זו שאלה שנשאלת אצלי בכל פעם, אני לא חושבת שאני יכולה להיזכר במטופל אחד שלא שאל אותי את החידה הגדולה – למה? אבל בכאבים כרוניים, הלמה? לא חשוב ברור שיש איזה שהוא למה, הרי משהו התחיל את הכל. אבל מה הרלוונטיות של אותו למה שהיה נכון לפני 5 שנים? איך זה משנה מה התחיל את הכל לפני 20 שנה? ואני מבינה, אני יודעת שה-"למה?" הוא דרך אחרת להגיד לי – בבקשה תספרי לי מה גרם לזה כדי שאני לא אעשה את אותה טעות שוב, תגידי לי איך אני יכול להימנע מהחזרה של הכאב. אבל כל תשובה שתעלה על דעתי, כל רעיון, כל השערה תהיה בדיוק זה, השערה בלבד. אין שום דרך לדעת את התשובה הנכונה. כי גם אם ההשערה היא פריצת דיסק, יש אנשים אחרים שמסתובבים עם פריצת דיסק ללא כאב, מה ההבדל ביניכם לבינם? גם אם ההשערה היא תאונת דרכים, יש אנשים שעברו תאונת דרכים ומסתובבים ללא כאב, מה ההבדל? ולא, אין שום דבר מקולקל אצלכם, פשוט, לפעמים אין תשובות, רק השערות, והשערות הן... רק השערות. אז איך פותרים כאב ללא "הסיבה"? כאשר לא מחפשים את הגורם שהתחיל את הבעיה לפני 20 שנה אלא את הגורם ששומר עליה היום, מוצאים את תחילת העבודה. כי יש לנו התנהגויות שתורמת לכאב היום, אולי אנחנו לא זזים, אולי אנחנו עובדים יותר מידי, אולי אנחנו מפחדים, אולי... לכל אחד יש את הסיבה שתורמת לכאב היום. ואת זה אנחנו משנים. נכון, יש תחושה פנימית מאוד בסיסית שרוצה להבין, לדעת מה הסיבה, אבל להסתכל אחורה על הסיבה לכאב הוא כמו לנסות להבין למה יש לנו פנצ'ר בגלגל, כאשר מה שצריך לעשות הוא להחליף גלגל ולהמשיך לנסוע. מה הבעיה היום? מה עוצר אתכם היום מלחזור לחיים מלאי משמעות, כאשר תענו על השאלה הזו תפתח בפניכם הדרך להתחיל לנוע, וכאב הוא לא חלק מהתשובה הזו.