זה לא חדש, לא לכם ולא לי, שלמילים יש חשיבות, שלדרך בה אנחנו מנסחים או מפרשים דברים, גם אם זה בתוך הראש שלנו, יש תפקיד. קחו למשל את התגובה הגופנית הבאה – עליה בלחץ דם, הרחבה של כלי דם חיצוניים (גורם להסמקה), הזעה, דופק גבוה, נשימה קצרה ושטחית, רעד בשרירים. ועכשיו שאתם קוראים את זה אני רוצה שתדמיינו אתכם מגיבים בתגובה הגופנית הזו ותגידו לי, מה המחשבות שעוברות לכם בראש? אל תמשיכו לקרוא מיד, כדי להבין על מה אני מדברת אני רוצה שתשקיעו שנייה להרהר ותגידו לי, מה אומרת התגובה הגופנית הזו בשבילכם? אין תשובה נכונה או לא נכונה לשאלה, זו בדיוק הפואנטה, התשובה שלכם תלויה במחשבה שלכם ולא המחשבה שלכם היא זו היוצרת את התגובה הגופנית. יש אנשים שיענו את התגובה הגיונית הזו כלחץ, אולי חרדה, אחרים כהתרגשות, יש כאלה שיגידו שזה מבוכה ואחרים שיחשבו שזו עוררות מינית. כל כך הרבה דרכים לתת פרוש לאותה תגובה גופנית שאתם מרגישים/חשים/מגיבים בגוף. מה זה אומר? אני רוצה לשתף אתכם במחשבה שמטרידה אותי כבר כמה זמן, אולי אנחנו לומדים באיזה שהוא שלב בחיים לפרש תגובה גופנית עם המחשבה או הרגש הלא נכון, אולי שכאשר אנחנו מרגישים עליה בחלץ דם, דופק מהיר, רעד בשרירים, ונשימה קצרה, אנחנו בעצם מתרגשים ולא חרדים. ואם תחשבו על זה לרגע, כמה פעמים פגשתם פעוט הבוכה כי הוא לא קבל סוכרייה? כאשר אתם יודעים שהוא בעצם בוכה כי הוא עייף. הוא הרגיש מצוקה בגוף ופרש אותה כצורך לסוכרייה. אולי גם אנחנו כאלה... רק עיוורים מידי להבין זאת, אולי העובדה שאין אדם מבוגר לידנו שיגיד לנו "מתוק שלי, אולי אתה עייף? אתה רוצה ללכת לנוח קצת?" כי אם תחשבו על הפעם האחרונה שהתפרצתם על מישהו בכביש, האם באמת כעסתם עליו או היה שם רגש אחר שהתבטא בכעס? האם בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו כועסים אנחנו באמת כועסים? אולי בחלק מהפעמים אנחנו מאוכזבים, אולי עייפים, או תשושים, אולי מתוסכלים. אולי אם היינו לומדים מקרא יותר נכון לתחושות שלנו היה לנו יותר קל בחיים. ומה אם לפעמים, לא תמיד, כאב הוא מחשבה המביעה תגובה גופנית שאנחנו לא מפרשים נכון.

בקיץ עשיתי קורס בפסיכולוגיה חיובית שקצת עצבן אותי, אמנם היה בו שיעור אחד על הקשיים, אך אחריו היו הרבה מאוד הרצאות שעסקו ב – תחשוב חיובי ויהיה חיובי, ולפעמים נדמה לי שזה מה שאנשים חושבים על הדברים שאני אומרת, אז רק בכדי ליישר קו, אני לא חושבת ככה, אני אכן חושבת שדבר ראשון צריך לחשוב חיובי כי לחשוב שלילי לא יוביל לשום מקום, אך השלב הבא הוא להתחיל לעבוד, קשה, כדי להשיג את מה שאתם רוצים, לפעמים לאכול חצץ בכדי להשיג את היעדים שלכם, להיתקל בכל הקשיים בדרך, להתמודד, כי זה מה שאתם רוצים לעשות, להגיע לאן שהוא. מה מחקרים אומרים על זה? מחקרים מראים שכאשר חושבים חיובי ומדמיינים את עצמכם משיגים את אותם מטרות הסיכוי להשיג אותן נמוך יותר, מטורף, נכון? אבל זה לא באמת מטורף אם זוכרים שהמוח יכול להאמין במציאות מדומיינת. אם אתם שוכבים במיטה ומדמיינים שזכיתם באולימפיאדה, המוח שלכם משחרר חומרים שגורמים לכם לתחושת אופוריה והתוצאה היא – שהמוח חושב שכבר השגתם את התוצאות ואין לו המוטיבציה לעשות את העבודה הקשה. מחקרים גם מציעים לא להצהיר על כוונות שינוי או הצלחה בפני כולם. כאשר אתם עושים זאת וכל הסובבים אתכם מוחאים לכם כפיים על המטרה שבחרתם. המוח מצדו בכל מפגש עם אנשים בשמחים בשמחתכם משחרר לכם כל כך הרבה חומרים שגורמים לתחושת טובה... שפשוט לא תצאו לדרך. וגם, אם אתם כן נעים לכיוון היעד שלכם, אך לא לקחתם בחשבון את הקשיים בדרך אלא רק את ההצלחה. כאשר יופיע קושי הוא יחווה הרבה יותר קשה ומשמעותי ובחלק גדול מהמקרים יעצור את תהליך השגת המטרה. ובכאב, אני לא חושבת ששחרור מכאב הוא תהליך קל, אני כן חושבת שהוא יכול להיות תהליך קצר של עבודה קשה. זה קצת כמו להתחיל לרוץ, ריצה כשלעצמה הוא לא משהו מאוד קשה, הקושי הגופני יסתיים אחרי שבועיים בערך, הקושי האמיתי הוא לקום מהספה או לצאת מוקדם מהעבודה בכדי לרוץ. הקושי נמצא במלחמה שקיימת בתוך הראש שלנו, ההתנגדויות שמגיעות מתוכנו, והקשיים שההרגלים שלנו מערימים עלנו. כך בדיוק גם הכאב, ברגע שעשינו מעשה, יצאנו להליכה, הכנו ארוחת ערב, הלכנו לסרט, זה כבר קל. אבל לפני כן יש את המלחמה בראש – מה אם אני מזיק לעצמי? מה אם אחר כך יכאב יותר? לחשוב חיובי על הכאב – זה כמו לחשוב חיובי על סלט טעים, הוא לא מופיע מהאוויר. אם לא קונים ירקות, שוטפים אותם, קוצצים אותם, מוסיפים להם תבלינים, הסלט פשוט לא קורה. ונכון אפשר ללכת לקנות סלט, אבל גם שם, עבדתם בכדי להרוויח את הכסף לקנייה. איך עושים את זה? נניח והחלטתם להתחיל לעשות ספורט, אתם מדמיינים את עצמכם הולכים בקלילות שלא הייתה לכם כבר שנים, המטרה הקצרת מועד -ללכת בכל ערב רבע שעה, ולמטרה תוסיפו תוכניות מגרה לסיטואציות בהן תצוץ מגבלה – מה יקרה אם ירד גשם? תצעדו בקניון, מה יקרה אם תחזרו מאוחר מהעבודה בגלל פקקים? תחנו רחוק ותצעדו הביתה, מה יקרה אם תחזרו הביתה ותתקעו מול הטלוויזיה? תבקשו מאדם נוסף שיוציא אתכם להליכה, הצלחה לא נופלת משמיים, מאחוריה יש עבודה קשה. אז תחשבו חיובי, ותתחילו לעבוד.

אתמול לפני 24 שנה עמדתי באוהל הסגל בצבא, זה היה מוצ"ש בו נשארתי עם החיילים בבסיס, וכרגיל היינו אחרי יום שמירות ומעט פעילות. כסגל התכנסנו לקראת השבוע החדש לסגור עדכונים, מישהו נכנס לאוהל ואמר "ירו ברבין", כמובן כולנו ידענו על העצרת שנערכה בתל אביב, והשמועה עברה בבסיס כמו אש בשדה קוצים. ירו ברבין, זמן מה אחר כך השמועה הפכה לרבין נרצח. אני זוכרת שבכיתי, אני זוכרת שרעדו לי הידיים בזמן שניסיתי לברר את הפרטים וניסיתי להבין האם זו אמת או אגדה. כל אחד זוכר את הרגע הזה שהוא שמע שרבין נרצח, אנשים זוכרים איפה הם ישבו, מה הם אכלו, מי ישב לידם, ומה הם אמרו. אנחנו זוכרים את הרגע לפרטי פרטים. אבל למה? כי ככה זה המוח, שומר פרטי מידע חשובים, וטראומה לאומית הוא פריט מידע חשוב, אך האמנם? האמנם מוות של אדם שלא הכרנו באופן אישי הוא אכן פריט מידע החשוב למוח שלנו? מה הופך את רצח רבין, נפילת התאומים, את הסרט הכי מפחיד שראינו, את הסיפור הכי עצוב ששמענו, את הרגע הכי מרגש שקרה לחבר שלנו לכל כך בלתי נשכחים. הרגש, ובניגוד לחיות אחרות שהרגש שלהם קשור לחיים שלהם (אף כלב לא יתרגש כי הוא שמע שבתאילנד היה צונאמי) אנחנו מסוגלים להתרגש ולחוות חוויות שהן מחוץ לעולם האישי שלנו. אז למה אנחנו זוכרים כך אירועים, סיפורים, סרטים, ספרים? כי ככה מתוכנת המוח שלנו, שנים של אבולוציה שעברה בכל עולם החי נמצא גם אצלנו. הכלבים היו צריכים לדעת איפה נמצא טורף שהם צריכים להיזהר ממנו – רגש מפעיל זיכרון. אבל בני האדם פיתחנו אזורים חדשים במוח שמאפשרים לנו להבזיק את עצמנו למקומות רחוקים, כך שאנו בעצם אנחנו שלדה של מכונה שנת 2020 עם מנוע מלפני הספירה. היתרון האבולוציוני הברור של היכולת לשדר את עצמנו מעבר לגבולות העולם הקטן שלנו הוא היכולת לתכנן. אנחנו יכולים לחשוב איך היינו רוצים שיראה העתיד שלנו ואיפה נגור וחוסכים לפנסיה ומחפשים מקומות מרוחקים לטייל שנה הבאה. אנחנו מדמיינים עולם שלא קיים. החיסרון הוא היכולת של המוח לתכנן עתיד שאיננו סביר, כלומר אנחנו יכולים לדמיין עולם לא מציאותי (אף פעם לא אמצע עבודה, אף אחד לא ירצה אותי, אני לא אצליח בלימודים, וכדומה) ולהגיב לו כאילו הוא היה קיים. לפתח חרדה, פחד ותגובות גופניות מתאימות כמו דופק, כיווץ שרירי, עליית רמות סוכר בדם וכדומה. קחו לדוגמא מחקר מגניב שעשתה Alia Crum. היא נתנה לאנשים לשתות שייק, לחצי מהם היא אמרה שהוא עשיר בקלוריות ובעוד לקבוצה השנייה היא אמרה שהוא דיאטטי. כאשר למעשה הערך הקלורי היה שווה בשתי הקבוצות. הקבוצה שנאמר לה כי השייק דיאטטי נמצא ריכוז גבוה יותר של הורמון הרעב בדם. המוח שלהם קבל מידע שהוא לא עומד לקבל את כל החומרים המזינים שהוא צריך, כתגובה הוא תכנן לעתיד בו האדם יהיה רעב ושחרר יותר הורמון רעב על מנת לעודד את האנשים לאכול יותר. העובדה שהם שתו את אותה כמות קלוריות לא הפריעה למוח לתכנן לעתיד "שחור" יותר. ולהגיב פיזיולוגית בהתאם. אפשר לפתח כאב כתגובה לעתיד לא מציאותי שמוח תכנן. למשל לקבל מידע שישיבה היא לא בריאה, שריצה מסוכנת, שכיפוף לא טוב ולגרום למוח לתכנן עתיד "שחור" יותר שיהיה בו כאב. כי זה מה שהמוח יודע לעשות. להבזיק את עצמו לעתיד ולהתכונן לגרוע מכל.

אתם יודעים שיש מחלות שלא לגיטימי לחלות בהן? זה הזוי נכון? ולא אני לא מדברת על מחלות מין, אני מדברת על מחלות שקשורות לרגש, כמו דיכאון. בכלל כל התחום של רגש הוא קצת מוקצה, כלומר לכולנו מותר להיות שמחים ומאושרים, הסובבים אותנו כמובן ישמחו לשמוע שאנחנו מתרגשים, אבל אנשים יתחילו לזוז קצת בכיסא לא נוח כאשר תגידו להם שאתם מרגישים עצובים, שלא בא לכם לקום בבוקר, חושבים על התאבדות או בא לכם לפגוע בעצמכם. בעולם שלנו זה לא לגיטימי להיות עצוב, מדוכא, ובמצוקה רגשית. אתמול הייתה אצלי מטופלת שהגדירה עצמה בחרדה בריאותית קשה, בגלל שהיא בכתה בכל פעם שהיא נזכרה במצבה הבריאותי. אבל פחד ובכי הן תגובות הגיוניות ונורמליות לחלוטין אם הכניסו אתכם לניתוח חרום ואמרו לכם שכמעט איבדתם שליטה בגוף שלכם. ולא, אנחנו לא צריכים לשנס מותניים ולחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה, תחזרו לשגרה, כאילו משהו כן קרה, אנחנו לא צריכים להדחיק את הקושי ולהתנהג כאילו הכל בסדר, כי משהו כן קרה, ואם אתם לא תתנו לעצמכם את הלגיטימציה הזו, להיות אנושיים, אף אחד לא ייתן לכם את האופציה. דיכאון, היא הפרעה פיזיולוגית, בדיוק כמו סכרת בה יש בעיה בקשר בין אינסולין לתפקוד הגוף. גם בדיכאון יש בעיה בקשר בין נוירוטרנסמיטרים (חומרים המופרשים במוח) לבין תפקוד הגוף. אז אם זה לגיטימי להיות חולה בסכרת, למה צריך להתבייש להיות חולה בדיכאון. ולמה אני מדברת אתכם על זה בכלל? כי אנשים לא נגשים לבקש עזרה, מחביאים את הקושי, נכנסים למעגל של בושה והסתרה והבעיה מחמירה. זה בסדר להיות לא מושלם, זה בסדר להיות אנושי, כי אנחנו רק בני אדם, ומותר לנו להזדקק עזרה.

מכירים Fake it till you make it ? נכון זו קלישאה מעצבנת? אבל... האם זו אכן קלישאה? האם להתנהג כאילו אתה שמח יעשה אותך שמח? האם להתנהג כאילו אתה מלא בטחון עצמי יעשה אותך בעל בטחון עצמי? האם להעמיד פנים שאתה כועס באמת יגרום לך להיות יותר כעוס? מסתבר, שכן. האם נוכל לבצע התנהגות על מנת לשנות את התחושה שלנו? בניסוי קלאסי בשנות ה70 הזמין James Laird קבוצה של נבדקים ואמרו להם שהם משתתפים במחקר לבדיקת שרירי הפנים. החוקר אמר להם שנבדק מידת הכיווץ של השרירים במצבים שונים, ואז חשפו אותם לתמונות, תמונות מכעיסות (קבוצות גזעניות) ותמונות משמחות (ילדים משחקים). לכל נבדק הציגו שני מצבים, ביקשו מהם לכווץ שרירים המדמים חיוך (מצב שמח) או ביקשו מהם לכווץ שרירים ולהזעיף פנים (מצב כועס). אנשים שהיו במצב שמח וראו תמונה מכעיסה דיווחו על תחושה פחות שלילית מאשר אנשים שראו את אותה תמונה במצב כועס, וההפך, אנשים שהיו במצב כועס וראו תמונה של ילדים משחקים ראו את התמונה באור פחות חיובי מאשר אנשים שראו את התמונה במצב שמח. כלומר, ההתנהגות הפיזית של הגוף יכולה להשפיע על הרגשות שלנו, על בסיס מחקר זה ועוד רבים נוספים שהגיעו אחריו הוצעה תאוריה המקשרת בין שרירי הפנים ורגשות. ( ראו גם https://en.wikipedia.org/wiki/Facial_feedback_hypothesis) אם זה נשמע לכם בדיוני או קצת מוזר חוקרים הסתכלו גם הצד ההפוך של המטבע, בשנים האחרונות השימוש בבוטוקס יצר קבוצת מחקר חדשה, אנשים שאינם יכולים לבצע תנועות של שרירי הפנים. נמצא כי אנשים אלו מגיבים לגירויים תחושתיים פחות מאנשים אחרים. כלומר, כאשר חושפים אותם לתמונה של חיוך הם מגיבים בפחות חיוביות, כלומר התמונה פחות משמחת אותם, מאשר אנשים שלא עברו הזרקה של בוטוקס. אולי זה נראה פחות חיובי, אך יש לכך גם צד חיובי, כאשר חושפים אותם לתמונות של כעס הם מגיבים בתגובה רגשית שלילית נמוכה יותר. הקשר בין הגוף לרגש לא נגמר בשרירי הפנים, גם מנח גוף יכול להשפיע על התחושות שלנו. Amy Cuddy בסדרה של מחקרים הראתה שמנח גוף זקוף ופתוח כמו של וונדר וומן גורם להרגשה חיובית ובטחון עצמי גבוה יותר בהשוואה לעמידה שפופה עם כתפיים שמוטות וגוו כפוף. תוכלו ללחוץ ולראות את הההרצאת טד שלה (התמונה נלקחה מתוך ההרצאה) אך שימו לב הקשר הזה לא נשאר בתחום ברגשות בלבד, הוא גם מתרגם את עצמו לביצועים, למשל תוצאות בחינה במתמטיקה. מחקר שבדק אוכלוסייה של אנשים הסובלים מחרדת בחינות או קשיים לימודיים ביקש מהאנשים לשבת בתנוחה זקופה או מרושלת ומצא כי במנח של התנוחה הזקופה תוצאות הבחינה היו טובות יותר. את האפקט הזה אתם רואים בכל יום, אם תעמדו ותמחאו כפיים כאילו אתם בהופעה למרות שאין אף אחד בסביבה יופיע על פניכם חיוך. כאשר אתם עומדים בפני אתגר רציני הרבה פעמים אתם שואפים אוויר עמוק, הפעולה הזו גורמת להזדקפות אוטומטית של הגוף, כמו תנועה הגורמת לכם להרגיש כי אתם מלאי בטחון ומוכנים לאתגר העומד מולכם. מה שאנחנו עושים משפיע על איך שאנחנו חושבים על עצמנו, הגיוני, לא? אז איך כל זה קשור לכאב? אם תעשו משהו שלפני כן ראיתם בו בלתי אפשרי או מסוכן, תוכיחו בהתנהגות למוח שלכם שהוא יכול. אפילו פעילות למשך זמן קצר, רק 5 דקות הליכה, הרמה של בקבוק קולה, עליה של גרם מדרגות. גם לגוף יש תפקיד בשינוי המוח. ***** לכל המחקרים האלו יש כוכבית ואותיות קטנות, המחקרים נעשו על אנשים רגילים, ולכן הממצאים לא מתאימים לקיצונויות, אם תבקשו מאדם הסובל מדיכאון קליני "תחייך ותרגיש יותר טוב" הוא לא יעריך את המחווה וזה לא יעזור. אם תבקשו מאדם בעל בטחון עצמי להזדקף ולעמוד בתנוחה פתוחה, זה לא באמת ישנה עוד את הבטחון העצמי שלו.

יצא לכם פעם לנהל שיחה/ריב עם מישהו בראש? כלומר היה לכם משהו להגיד למישהו אבל לא באמת הרמתם את הטלפון לדבר אלא ניהלתם את השיחה בראש והתעצבנתם, בראש שלכם ניהלתם את שני צדדי הדיון, וכעסתם על התשובות של אותו אדם דמיוני, אני בטוחה שלפחות פעם אחת בחיים חטאתם בריב מנטלי, בטח גם עסקתם בפחד מנטלי, חשבתם על מבחן שיקרה בעתיד ונלחצתם ממנו, ואולי גם בספורט מנטלי, דמיינתם איך תגיעו הביתה תלבשו את בגדי הספורט ותצאו לריצה והרגשתם ממש טוב עם עצמכם למרות שלא באמת עשיתם שום דבר בינתיים, ואולי גם בשמחה מנטלית, דמיינתם איך תרגישו ביום החתונה שלכם למרות שאין לכם עדיין זוגיות, או איך תרגישו שתנחתו בהודו אחרי שתסיימו את הצבא, או איך תרגישו ביום בוא תסיימו את הלימודים ותצאו לחופשי. המוח שלנו מאפשר לנו להריץ אותנו בזמן קדימה ואחורה, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו בעתיד, או להיזכר בעבר. אבל המוח הוא כמו במאי של סרט, הוא לא באמת נותן לנו את כל הפרטים, אנחנו כמעט אף פעם לא רואים את השחקנים הולכים לשירותים או מקנחים את האף או מפליצים. המוח מייצר מציאות מדומה שהיא רחוקה מאוד מהאמת. אם יצא לכם פעם לממש את אותו ריב מנטלי אני חושבת שגיליתם שהרבה פעמים בן השיחה שלכם לא תמיד יגיד את מה שאמרתם. אם יצא לכם להגיע לאותו מבחן, בהנחה שלא קפאתם והתחלתם את הבחינה, אני מניחה שלא תמיד הבחינה כל כך גרועה כמו שחשבתם. אם יצא לכם בסופו של דבר ללבוש את אותם בגדי ספורט ולצאת, אולי התחיל לרדת גשם ונאלצתם לשוב על עקבותיכם ושחרור האנדורפינים לו ציפיתם לא התקיים. אם יצא לכם אכן לנחות בהודו אחרי הצבא, אולי הלכתם לאיבוד בשדה תעופה ותחושת האופוריה לה ציפיתם לא הגיעה. המוח מדמיין מציאות ומתרגל אותה מבחינת עבודה של נוירונים, זה לא משנה לו שזו איננה ה"אמת". הוא משחרר לנו חומרים שגומרים לנו לכעס, גם מבלי שיקרה כלום, הוא משחרר לנו חומרים שגורמים לנו להרגיש טוב, גם מבלי שנזיז שריר, הוא משחרר לנו חומרים שגורמים לנו לשמחה, גם מבלי שנעשה כלום. גם כלום יכול לגרום לפעילות ערנית מאוד של המוח. אז איך זה קשור לכאב? אפשר להשתמש בתכונה הזו על מנת לתרגל שיפור במצב, ניתן לדמיין תנועה שבמציאות היא כאובה מתבצעת ללא כאב, למשל כיפוף, אני אחזק את המסלולים במוח ללא הכאב. ניתן לדמיין סיטואציה שבמציאות היא מעלה חרדה ללא הפחד, למשל לשבת בטיסה, אני אחזק את המסלול במוח ללא הפחד. במקרה זה תחזקו את המסלולים שעוקפים את הכאב, ואתם יכולים להיות הבימאים של האירוע, וככל שתדמיינו יותר פרטים כך תערבו יותר אזורים במוח. למשל, אם אתם מדמיינים את עצמכם הולכים ללא כאב, דמיינו את הנעל שאתם נועלים, איפה היא לוחצת בכף הרגל, איך היא נוגעת ברצפה, איך אתם מעבירים משקל מהעקב לכיוון האצבעות, איפה אתם מרגישים את המשקל עובר דרך הרגל בעודכם ממשיכים את התנועה, מה קורה עם שרירי השוק, מה קורה עם שרירי הירך, איך מרגיש מגע המכנסיים על הגוף, אילו מכנסיים בחרתם ללבוש, איפה אתם הולכים, מה אתם שומעים, האם זהו בוקר או ערב ועוד ועוד. ככל שתכניסו יותר פרטים לתוך במסע בזמן שלכם, כך המוח יהיה יותר מעורב בביצוע התנועה ללא הכאב אזורים כמו שמיעה, ראיה, תחושה, תנועה, והתוצאה תהיה שתרוויחו יותר. אחרי בימוי כזה של מציאות מדומה בראשכם למשך כמה דקות, נסו לעשות את אותה תנועה וראו את ההשפעה על התנועה. שימו לב לשינוי שחל בכאב. כי כאב הוא תוצר של המוח ואנחנו יכולים לעזור למוח לשחרר אותו. אם אתם רוצים לחפש עוד תרגילים ורעיונות אתם יכולים לחפש mental imagery, תהנו (-:

מצד אחד אני שמחה אך מצד שני גם תוהה איפה טעינו, המין האנושי, איפה טעינו שצריך להזכיר לנו לעשות משהו כל כך בסיסי כמו ללכת, איפה טעינו שאנחנו לוקחים יותר כדורים וחומרים להעלות את המצב רוח ועדיין פחות מאושרים, איפה טעינו שיש יותר דרכים לקשר בין אנשים רחוקים אבל מרגישים יותר בודדים ויוצרים פחות קשרים בין אנושיים, איפה טעינו שיש לנו מיטות יותר נוחות, כריות יותר מיוחדות ועדיין ישנים פחות טוב, איפה טעינו שיש לנו יותר "אפשרויות" והזדמנויות אך אנחנו מרגישים יותר כבולים, כמעט כל דבר משתפר בעזרת פעילות גופנית, שינה, מצב רוח, קרבה לסביבה, חשיבה, יצירתיות, שמחה, תחושת שייכות, תחושת שליטה וחופש. ויש יום בין לאומי להזכיר לנו ללכת, אנשים יקרים, חברים, מכרים, וסתם עוברי אורח, תנועה היא התשובה אז תתחילו לזוז.

האם תוכלו לשלים את המשפט? יונתן הקטן רץ בבוקר אל ה.... או Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to … או don’t worry be … אני יכולה להמשיך להציג בפניכם עוד ועוד משפטים שתוכלו להשלים בלי בעיה, וכולנו נשלים באותה צורה (בהינתן שכולנו מגיעים מאותה תרבות). העובדה שנוכל להשלים את המשפט היא ברורה מאליה, אך אם תחשבו על כך זה מדהים, כולנו חושבים אותו הדבר. היכולת הזו תלויה בעבר המשותף לכולנו. אני לא יודעת מה אתכם אבל אני יכולה לצטט דיאלוגים שלמים של אישה יפה או ריקוד משוחת, ואנשים אחרים יכולים לצטט את מסע בין כוכבים ויתכן יכולים לדבר בשפה המוזרה של החייזרים מהסדרה. היכולת הזו להשלים משפט על סמך החשיפה שלנו היא מובנת מאליה, כאילו דא! ברור שאני זוכר בעל פה את... ואם לכולנו יש אותה חשיפה לסרט או שיר אז כולנו נדע להשלים באותה צורה. אבל מה זה אומר? זה אומר שהעבר שלנו מאוד דומה ולכן התגובות שלנו מאוד דומות, לכל גירוי, במקרה זה קראתם משפט וחזיתם את המשכו על סמך ידע קודם, אם אראה לכם תמונה של שתי מכוניות הנוסעות באותו מסלול אחת כלפי השנייה ועומדות להתנגש, גם שם כולנו נחזה את אותו סוף - תאונה, כמעט אף אחד לא יניח שאחד מהרכבים יפרוס כנפיים ויעוף. הדמיון (מהמילה דומה) של הדמיון שלנו (המצאת מציאות) הופך אותנו לרובוטים, שיבוטים, כולנו חושבים באותה דרך. התכונה הזו מובנת בנו כי אנחנו יצורים חכמים, אנחנו רוצים ללמוד מניסיונם של אחרים, אנחנו לא באמת רוצים לנסוע במסלול התנגשות עם רכב אחר ולצפות שהרכב מולנו יפרוס כנפיים ויעוף. מצד שני, התכונה הזו ממסגרת אותנו בגבולות של הקודמים לנו, אנחנו חושבים בדרך בה רובנו חושבים. רק יחידי סגולה מצליחים להתעלות מעל ה"ידוע לכל" לא בגלל שאנחנו טיפשים (ההפך הוא הנכון) אלא בגלל שאנחנו עיוורים לתכונה הזו של דמיון הדמיון. עכשיו, איך מפעילים דמיון לכיוון שהוא לא שווה לכל החולמים סביבנו, או במילים אחרות, איך יוצאים מהקופסה? דבר ראשון, רואים אותה, מבינים אותה, ומפקפקים בכל תגובה אוטומטית שמופיעה, יונתן הקטן רץ בבוקר למכולת או Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to dance או Don’t worry be careful תהיו נוכחים במציאות ואל תתנו למוח שלכם להיכנס למצב של טייס אוטומטי במקרים שהייתם רוצים לצאת מהקופסא ותגלו עולם חדש של יצירתיות במחשבה. איך כל זה קשור לכאב? כמו בכל חוויה, גם כאב יכול להיות תוצר של תגובה של הטייס האוטומטי. כמו שהמוח חוזה מילה (יונתן הקטן רץ בבוקר אל ה- גן) כך הוא גם יכול לחזות את מידת הסכנה (ישיבה = רע) על סמך ניסיון עבר או למידה מהסביבה. כאב יכול להיות תגובה אוטומטית של המוח לגירוי ובכדי לצאת מהחיזוי הרע אנחנו צריכים לצאת מהקופסא ולהסתכל אחרת על הגירוי (יונתן הקטן רץ בבוקר אל המכולת). אם נמשיך ונתעקש שהגירוי שווה סכנה – למשל, ישיבה זה רע, כיפוף מסוכן, או ריצה פוגעת בברכיים. אין שום סיכוי שיהיה שינוי בתגובה האוטומטית של כאב. אומנם כאב יכול להעלם אם נאמין שהטיפול תיקן את מה שמקולקל, כלומר, אם המוח חזה בתגובה האוטומטית שריצה הורסת את הברכיים והקוסם (בדמות המטפל) בשרביט הקסמים תיקן לנו את הברכיים הכאב יכול להעלם. אבל אם נלמד לחשוב מחוץ לקופסא, לפקפק בתגובות האוטומטיות של המוח שלנו וללמד את המוח להגיב לגירוי אחרת, אנחנו נלמד את ה"טריק" של הקוסם ונוכל ליישם אותו לכל דבר בחיים. במקום לראות את הקסם נעשה על ידי אחרים, לעשות את הקסם בעצמנו. כאשר תשלטו תלמדו את הטריקים שניתן להפעיל על המוח, תוכלו ללהטט בקסמים בכל תחום בחיים, כאב יהיה רק חלק מהסיפור.

זה לא משנה מה הסיבה של הכאב, זה לא משנה מתי הוא התחיל, זה לא משנה מה אמרו לכם, זה לא משנה מה יצא בבדיקות, אסור לכם לפחד מהגוף שלכם, הוא לא שברירי, הוא לא חלש, הוא לא מקולקל הגןף חכם ויודע לרפא את עצמו תאמינו בו ותזוזו

בדרך כלל אני מדברת בפוסטים שלי על כאבים כרוניים, כאבים הנמשכים זמן רב והיום אני אחרוג ממנהגי ואדבר על כאבים חדשים, כאלה שהתחילו בחודש או חודשיים האחרונים. כאבים חדשים, כאלה שאני מדברת עליהם נקראים כאבים אקוטיים, לפעמים יש לכם השערה לגבי הסיבה להם, כמו התכופפתי ואז נתפס לי הגב, או רצתי במדרגות ואז הופיע כאב חד בברך, או ישבתי בהרצאה במקום לא נוח ואז נתפס לי הצוואר. כל ה"סיבות" האלו כמובן הן לא הגורם לכאב – התכופפנו עשרות פעמים ושום דבר לא קרה, גם עלינו מדרגות וישבנו בהרצאות וכלום לא קרה, אבל יש "סיבה" שמציינת את הופעת הכאב, הסיבה שאני לא כותבת בדרך כלל על כאב אקוטי הוא שרוב המוחלט של הכאבים הכאב עובר מעצמו בטווח של עד שלושה חודשים. השאלה שעולה לכם בראש היא למה דווקא 3 חודשים? תשובה היא פשוטה, כמו שברוב הפעמים שמים גבס על שבר 6 שבועות בגלל שיודעים שזה זמן ההחלמה הראשוני הנורמלי של עצם, כך מתייחסים ל3 חודשים, זה זמן ההחלמה הרגיל הנורמלי של רקמה. אני בטוחה במיליון אחוז שבפעם האחרונה שנקעתם את הרגל, כלומר עשיתם פציעה של רצועה, משך זמן ההחלמה שלכם היה קצר בהרבה משלושה חודשים, אבל השימוש בשלושה חודשים הוא זמן המייצג את התהליך האיטי ביותר בגוף. למה אני מספרת לכם את כל זה? כדי להרגיע, לא בכל פעם שמופיע כאב חייבים לרוץ לטיפול, לפעמים אפשר להמשיך לתפקד והכאב יעבור לבד. מה קורה אם הכאב מחמיר? זה אומר שהנזק גדל? לא, כאב יכול להחמיר בגלל כל מיני סיבות פיזיולוגיות גופניות או רגשיות, למשל חוסר תנועה מחמיר כאב, דוגמא נוספת היא חרדה סביב הפציעה מחמירה כאב. אז מה עושים? ממשיכים לנוע בגבולות הנוח והרגיל, אם אתם חוששים שמשהו קרה תפנו לפיזיותרפיסט או רופא משפחה שירגיע אתכם. העיקר שתמשיכו לזוז. אז למה יש כאבים שנמשכים יותר זמן? הגוף מרפא את עצמו, אבל לפעמים הכאב ממשיך ומחמיר, ההחמרה לא נובעת מהחמרה במצב של הפציעה, או הפגיעה, ההחמרה נובעת מתהליכים פיזיולוגים כמו החמרה של הדלקת או למידה או קטסטרופיזציה ועוד. אני אתן דוגמא חלק מהאופציות, נניח ונקעתם את הרגל, יש נפיחות ואולי שטף דם וכואב לדרוך על הרגל. אם החלטתם לקחת קביים ולא לדרוך על הרגל אתם מפריעים לתהליך הריפוי של הגוף, דריכה על הרגל והליכה משפרת את זרימת הדם ומצמצמת את הדלקת. בכך שאתם לא דורכים אתם מעודדים את הדלקת להתפתח ובעצם מחמירים את הכאב מבלי ששום דבר יקרה לנקע עצמו. נניח שהתכופפתם ונתפס לכם הגב, קשה לכם לזוז והחלטתם להימנע מכיפוף. אם הימנעות הכיפוף התחלתם תהליך למידה של תנועה שבו צמצמתם את האפשרויות וגרמתם ל"חוסר שימוש נלמד", התנועה הזו שהולכת ונמחקת במוח גורמת לעליה בכאב כי היא מגבירה את הפיצויים שצריכים להיעשות. נניח שישבתם בהרצאה ולאחריה נתפס לכם הצוואר, וקמתם בבוקר ובקושי הצלחתם להזיז את הצוואר. החלטתם להיכנס לגוגל לחפש מה לעשות וגיליתם שורה ארוכה של מאמרים מלחיצים על מקרים נדירים של בעיות צוואר שמובילים לנכויות. נלחצתם מאוד וגרמתם לכיווץ מוגבר עוד יותר של השרירים, חרדה, ומחשבות טורדניות על "מה יקרה?". התוצאה היא עליה בכאב. אלו לא המנגנונים היחידים להמשך כאב מעבר לזמן ההחלמה הרגיל של הגוף, אבל הם בהחלט העיקריים. אז אם אתם סובלים מכאב מתמשך, פנו לפיזיותרפיסט אשר ביחד אתו תוכלו לעודד את הגוף לחזור לפעילות רגילה ללא כאב. ואיך את יודעת שאין שום דבר מסוכן בגללו כואב יותר? כי הייתם כבר אצל המון רופאים שלא מצאו משהו מסוכן, אם היה, לא הייתם קוראים את הבלוג הזה.

נניח ואתם אתם רוצים ללמוד פסיכולוגיה בגיל 29, אבל אתם באמצע תואר הנדסת מכונות, האם הייתם מתחילים ללמוד פסיכולוגיה? אני מניחה שהתשובה לשאלה שלי היא – לא, הייתם מסיימים את התואר בהנדסה ואחר כך עוברים לפסיכולוגיה או שלא. אותה סיטואציה אבל טיפה שונה, אתם רוצים ללמוד פסיכולוגיה בגיל 29, חזרתם לארץ אחרי טיול מסביב לעולם ואתם משתוקקים להתחיל ללמוד, האם הייתם מתחילים ללמוד פסיכולוגיה? ואני בטוחה שהתשובה לשאלה השנייה שלי היא – כן! ברור, אתם רוצים ללמוד פסיכולוגיה אז תלכו ללמוד פסיכולוגיה. אני קוראת לזה הסימפטום של "התחלתי ולכן אסיים", אם התחלתי בלימודים כלשהם והם לא מתאימים לי – אסיים אותם, אם אני כבר בזוגיות, והיא לא מתאימה לי – אמשיך אותה, אם אני בעבודה והיא לא עבודת חלומותיי – אעבוד בה, אנחנו מרגישים מחויבות להחלטות שעשינו רק בגלל שעשינו אותם, זה נשמע הגיוני, רק שזה לא. לא כל החלטה שעשינו נכונה להיום, החלטות שלנו נכונות לרגע בו החלטנו אותם, היום אנחנו אנשים שונים, המציאות השתנתה, האמון שלנו בעצמנו השתנה, מיליון דברים השתנו בדרך, זה לא אומר שההחלטה שעשינו בעבר לא נכונה, זה רק אומר שהיא לא נכונה להיום. היום אנחנו צריכים לחיות את החיים שמתאימים לנו היום. אז לשנה הקרובה אני מאחלת לכם לבדוק החלטות קודמות ואמונות ישנות, ולעדכן גרסה, כדי שהשנה תהיו הגרסה הטובה ביותר שלכם.

הרשת מלאה במאמני בריאות למיניהם שלהם את המתכון המנצח לחיים בריאים, טבעונות, פלאו, פעילות גופנית אירובית, פעילות גופנית מרגיעה, קורסים על שחרור לחצים, מדיטציה, שטיפה אנרגטית, עקיצות דבורים, שתיית תה מהרי ההימאליה, ועוד ועוד. אין לי שום דבר נגד אף אחת מהשיטות, אני חושבת שהבעיה היא הניסיון להיות מוצלח בבריאות, ההשוואה האין סופית בין מי שאני עכשיו , כזה שאוכל ג'אנק פוד מידי פעם ומפספס אימונים, ולבין מי שאני רוצה להיות, מי שאוכל אוכל בייתי מאוזן ובריא, עושה פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע ומדיטציה לפני השינה. זה מלחיץ, שלא תבינו אותי לא נכון, בריאות זה באמת שדבר חשוב, אבל להילחץ מבריאות זה פחות טוב. פעילות גופנית צריכה להיות הנאה ולא מטלה, אכילה בריאה צריכה להיות טעימה ולא משימה, מדיטציה צריכה להיות דרך חיים ולא תפקיד שצריך לעשות, אם אתם רוצים לשנות אורחות חיים אני האחרונה שאעמוד בדרככם, אבל אם אתם נלחצים, מכסים פרפקציוניזם לתוך הבריאות... זה לא נכון. כי אנחנו נהייה חולים, כי אנחנו נמעד, כי אנחנו נפצע, כי אנחנו נסטה מהדרך לפעמים. ואנחנו רק אנושיים.