אתמול הגיע אלי בחור צעיר ומיואש. הוא אמר לי שהוא מבין מה אני רוצה לעשות, להרגיע את המוח שלו, אבל הוא רצה לדעת איך אני עושה את זה לפני שהוא מתחייב לטיפול. ניסיתי להסביר איך המוח פועל, ואיך הוא יכול לירות אותות כמו באזעקת שווא. והוא, הבחור החכם, אמר שאת כל זה הוא מבין, הוא למד את כל זה באוניברסיטה הוא יודע איך זה עובד. אבל איך אני עושה את זה? ובאותו הרגע לא ידעתי מה לענות לו, כי יש מלא דרכים והשאלה הזו הציקה לי כל הלילה ויש לי עכשיו את התשובה (אגיד לו אותה במפגש הבא). פוירשטיין לימד אותי, פרופסור פוירשטיין היה פסיכולוג חינוכי שלא חיפש מה היה לא בסדר עם הילד, הוא לא ראה פתולוגיות, הוא ראה הזדמנויות ללמידה. אתם מבינים? אם ילד עונה תשובה לא נכונה במבחן זה לא בגלל שהילד טיפש, הרי הוא כתב תשובה, הוא פשוט הבין אחרת את השאלה וענה בדרך שבה הוא חשב שהיא התשובה הנכונה. כאשר הוא קרא, הוא הבין משהו אחר. הסוד הוא להבין מה הילד הבין, איך הוא אוסף נתונים, מה הוא קרא, ומה הוא מבין מהשאלה, כלומר, לחפש מה שונה בדרך החשיבה שלו לעומת מה שציפינו. הלמידה מפוירשטיין שינתה לי את דרך ההסתכלות כמטפלת וכאדם בכלל, במקום לחפש את הרקמה הפגועה, או את הפתולוגיה, לחפש מה הדרך בה המוח בוחר לפעול עכשיו. וכמו שפוירשטיין משנה לילדים את איסוף הנתונים ואת פרוש המידע, כך גם אני עושה, מלווה אנשים לשנות את איסוף הנתונים ופרוש המידע של המוח שלהם לגבי סכנה. כי המוח לא עושה לנו את זה בכוונה, הוא לא מייצר כאב כדי לעצבן אותנו, הוא מייצר כאב כי הוא עדיין חושב שיש סכנה. והוא חושב שיש סכנה כי משהו בתוכו עדיין יורה אותו אזהרה. כאשר ילד פותר שאלה, המוח שלו אוסף מידע ומחליט מה התשובה הטובה ביותר. באנשים כאובים התשובה של המוח היא – כאב. אם נלמד אותו לאסוף מידע אחרת ולפרש מידע אחרת, הוא ייתן לנו תשובה שונה.

איזו כותרת מפוצצת? ונכון מה שעולה לכם לראש עכשיו זה ישיבה מסוכנת, כסאות לא נוחים, ובהייה במסך. אבל אז אתם נזכרים שאני כתבתי את זה, וכבר קראתם כמה דברים שכתבתי, ואתם יודעים שאני לא מקשרת בין כאב לכל הגורמים האלה, אז זו בטח בדיחה. אבל זו לא בדיחה, אני רק רוצה להציג לכם צד אחר של המשפט, נמצא קשר בין עבודה לבין יותר כאב גב, אבל לא בגלל העבודה עצמה, אלא בגלל איך שאתם מרגישים בעבודה. חוסר שביעות רצון ממקום עבודה, תחושה של עויינות במקום העבודה או התעמרות בעובדים, תחושה של חוסר שליטה, כולן תחושות שנמצאו הרבה יותר באנשים הסובלים מכאב גב תחתון, פי שלוש עד פי עשרים יותר מאנשים ללא כאב גב. תחשבו על זה לרגע, נכון שזה נשמע הגיוני? נכון שנשמע ממש הגיוני שאנשים שסובלים בעבודה שלהם, שלא אוהבים את מה שהם עושים, ושמרגישים שאין להם שליטה יסבלו יותר מכאבים? ועכשיו דעתי האישית, לא מחקרים וסטטיסטיקות. מאחורי כסף יש מעט מאוד, אם אתם לא עניים מרודים עוד אלף או שניים במשכורת לא ישנה את רמת האושר שלכם. אנשים הזוכים בלוטו בסכומים גדולים חוזרים לרמת האושר הבסיסית שלהם אחרי שנה. בדרך כלל יותר כסף אומר קנייה של דברים יותר יקרים והתוצאה היא בדיוק אותם חובות. בית יותר גדול, מכונית יותר משוכללת, גדג'טים, זו קליפה ריקה שאין מאחוריה הרבה. זו לא סיסמה שכסף לא שווה אושר, כסף הוא רק חומר. לעומת זאת עניין בעבודה, אתגר, משמעות, להיות חלק מקבוצה, אלו הדברים שבאמת משנים. הם גורמים שמעלים רמות אושר, הם יגרמו לנו לקום עם חיוך בבוקר, ולקבל תמיכה ברגעים הקשים. מה שאתם עושים בעבודה, הערך שהיא נותנת לכם, התחושה שיש לכם כשאתם נמצאים בה חשובים. כמה אתם שמחים במה שאתם עושים? מדוע אתם מגיעים לעבודה, בשביל הכסף או בגלל משהו אחר? כי גם זה יכול להשפיע על כאבים, ואם אתם צריכים שינוי, עכשיו זה רגע מעולה.

זה נורא כואב, ממש ממש כואב, ובגלל שזה כואב זה אומר שמשהו ממש לא טוב קורה בגוף, זה אומר שמשהו ממש רציני קרה, פציעה, כי אם זה כואב מאוד זה אומר שמשהו רע קרה, נכון? באיזה מקומות נוספים אתם מכירים יש קשר ישיר, אחד לאחד, בתגובות של הגוף לבין אירוע? האם אנחנו תמיד מגיבים בדיוק באותה צורה? קמנו בבוקר נכנסנו לרכב והגענו לפקק, האם אתם תמיד מגיבים באותה צורה? או שאתם כמוני? כאשר ישנתי טוב בלילה, ויום לפני כן היה לי יום חופש אני נינוחה ולא אכפת לי שהזמן עובר, וכאשר העירו אותי הילדים שלוש פעמים בלילה, בבוקר הם לא הסכימו להתעורר, וקבלתי מייל לא טוב מהעבודה, אז הפקק הופך להיות בלתי נסבל. אתם יודעים מה ההבדל בין שתי החוויות נכון? ברור לכם מאליו שאני לא אותו אדם בשתי הסיטואציות, אני עדי אבל שונה לגמרי, נכון? הסיטואציה, הסביבה, הגורמים התורמים המקדימים, החוויות הפנימיות, העבר שלי, המקום אליו אני רוצה להגיע, כולן משפיעים על דרך התגובה שלי בפקק, מה יהיה הדופק שלי, כמה אכעס, האם הידיים שלי ירעדו, האם אני אקלל. גם כאשר כואב, העוצמה לא קשורה לפציעה הפנימית בגוף, היא קשורה לסיטואציה, לסביבה, הגורמים התורמים, החוויות הפנימיות, העבר שלכם, התוכניות שלכם. תזכרו בכאבי הבטן לפני מבחן, נכון יש הבדל בין מבחן "סתם" למבחן "חשוב"? גם כאבים אחרים הם כאלה, העוצמה שלהם תלויה בהמון דברים שאינם תלויים במידת הנזק (אם קיים) אלא בגורמים אחרים לא קשורים. בפעם הבאה שכואב לכם יותר, אני רוצה שתשבו ותחשבו, מה עבר עלי שיכול היה להשפיע? מה עוד היה יכול לגרום למוח שלי להיות יותר עצבני. ואל הגורמים האלה תתייחסו. כי השינוי צריך להיות במחשבה.

כולנו נעשה טעויות, קטנות וענקיות, כולנו נכשל בקטן ובגדול, כולנו נכאב, בלב ובגוף, כולנו בני אדם. הניסיון להיות הכי טוב, לא לעשות טעויות, ולהתחמק מכאב הוא עקר, המורה שלי קרא להם dead men goals, מטרות שיהיה יותר קל לאדם מת להצליח בהן. כי מי לא יטעה? מי שלא ינסה מי לא יכשל? מי שלא ייקח סיכון מי לא יכאב? מי שלא מרגיש, כלום כל יום אני פוגשת אנשים שמנסים לנצח את "השיטה", לפצח את הקוד ולהיות מושלמים, הפרפקציוניסטים, והמאבק האין סופי הזה באידאל שלא קיים פוגע בהם שוב ושוב. רוצים לדעת מה יעשה אתנו טובים יותר? שנלמד מטעויות, וגם אם נעשה עוד מאה נוספות, מכל אחת נלמד, שכאשר נכשל ננסה שוב, וגם אם נפול שוב ושוב נקום, וכאשר יכאב לנו נאפשר לעצמנו להרגיש ולא נדחיק.

הקשבתי להרצאה השבוע והמרצה אמר שם משהו מאוד יפה ונכון, כדי להצליח להתקדם קדימה צריך לאבד את התקווה לשנות את העבר. מה זאת אומרת? הרי איזו תקווה יכולה להיות לנו בשינוי העבר, הוא כבר היה, אבל זה רק חצי נכון כי אני שומעת המון "לו רק", מה אם הרופא לא היה אומר, מה אם לא הייתי מקשיב, מה אם הייתי מוותר על, למה לא ידעתי את זה לפני כן, אז אין טעם להסתכל אחורה, אי אפשר לשנות את העבר, אין משמעות להתעסקות במה שאיבדת בגלל הכאב כאשר הדבר היחידי שקיים הוא העכשיו, בכדי להתקדם קדימה בשחרור מכאב צריך לוותר על מה שהיה, לוותר על הזמן שלא יחזור ולהתחיל לספור מעכשיו, משפטים כמו: אבל כבר כואב לי עשרים שנה, את זה אני לא יכולה לשנות, לא תורמים לך, כמה סבלת עד עכשיו זה לא משנה את השינוי שאתה יכול לבחור לעשות מעכשיו. אתם רוצים לעשות שינוי? עכשיו זה הזמן הכי טוב, לא בעתיד לא בעבר, את שניהם אתם לא יכולים להבטיח. מה עכשיו אתם מוכנים לעשות כדי לשנות? ואני לא מכירה את הכאב האישי שלכם, אז אני לא יכולה לתת לכם מטרות מותאמות אישית, אבל דיברתי בהמון פוסטים על שינויים שאפשר לעשות – פעילות, שינה, תזונה, עישון וכדומה. אני מזמינה אתכם לוותר על התקווה לשנות את העבר, להתרכז ברגע הזה, ולעשות שינוי היום.

נניח שאגיד לכם “עץ”. מה יעבור לכם בראש? לכל אחד מכם יהיה עץ אחר בראש, אולי תראו את העץ האחרון שעברתם על פניו, אולי תראו בעיני רוחכם את העץ היה סמוך לבית ילדותכם, אולי תראו את העץ מהספר הנסיך הקטן שהוא הספר האהוב עליכם, לכל אחד מכם יש עץ אחר בראש. ולכל אחד מכם יופיע גם רגש המלווה את אותו עץ, שמחה, התרגשות, אכזבה, געגוע, ויתכן שגם תופיע תחושה, עקצוץ בעור, חום בידיים, דופק מהיר אולי סומק בלחיים. וכל התגובות האלו למילה: עץ. מילה נטרלית כל כך, מילה שולית ויום יומית כל כך, רגילה וחסרת מטענים. תארו לעצמכם מה יקרה בראש של מישהו שאיבד אדם מנפילה מעץ. מה יעבור בראשו של אדם שהתחתן עם בחירת ליבו תחת עץ בשדה פתוח. וכל התגובות האלו למילה: עץ. מילה קטנה כל כך, רק שתי אותיות, מתארת צמח. אז בפעם הבאה שתגידו למישהו: האגן שלך לא מאוזן, הרגליים שלך לא באותו אורך, יש לך יציבה קיפוטית, שכמה אחת יותר גבוהה מהשנייה, תחשבו מה עובר אצלו בראש, איך הוא יכול לפרש את המילים : לא מאוזן, לא סימטרי, לא טוב. סימטריה לא קיימת בגוף, בשום מקום. אין שתי רגליים באותו אורך, אין שתי ידיים באותו אורך, אין אגן סימטרי, אין עיניים באותו גודל, אין שום דבר סימטרי בגוף, זה רק נראה על פניו ככה. ואין שום קשר בין חוסר סימטריה לפתולוגיה, אין שום דבר שיכול לקרות אם מישהו הוא לא סימטרי. להגיד האגן שלך לא מאוזן זה כמו להגיד העיניים שלך חומות, זה תיאור מצב שאין בו יכולת לנבא בעיה. אבל, כמו שכאשר אומרים עץ לכל אחד יש רעיון אחר בראש לעץ, כך גם המילים "לא מאוזן" "לא סימטרי" "לא טוב" יכולות לגרום לחשש כי הן מילים שליליות אצל רוב האוכלוסייה.

"אני רוצה שלא יהיה לי כאב!" זה לרוב מה שמבקשים ממני. אבל זו המשאלה הלא נכונה. כאשר המטרה היא העלמת כאב כל האמצעים להגיע אליו "כשרים" וכולם חייבים להיות נטולי כאב, ואז אופציות לשנות הן מאוד קטנות. אם המטרה היא רק העלמת כאב אין שום כיוון ללכת אליו, אין שום הוראה שניתן לתת, אתם עומדים באמצע צומת ואין לאן ללכת כי הכאב מתנהג כמו שבא לו והוא מחזיק אתכם כבני ערובה בידיו. אבל אם המטרה שלכם היא לעשות משהו שהכאב מונע מכם, למשל לצאת לטיול, פתאום יש לכם כיוון, ואתם יכולים לפעול לכיוון המטרה מבלי לתת לכאב את הכוח לשלוט בכם. כאשר יש מטרה אפשר לדעת מה צריך להיות הצעד הבא, ואולי תסכימו גם "להקריב" כמה ימים עם כאב כדי לעשות את מה שאתם אוהבים. ואני יודעת שלרובכם נמאס מהכאב, ואני יודעת שלפעמים אתם לא מבינים איך אפשר לעבור עוד יום אחד עם הכאב הזה. אבל אם תראו את התמונה הרחבה יותר, המטרה, אולי תסכימו לסבול יותר בטווח הקצר. זה כמו שאנשים שונאים לעשות דיאטה, זה לא קל לשנות הרגלי אכילה, אבל אם יש מטרה כמו חתונה פתאום זה נעשה הרבה יותר קל. כאשר יש מטרה אתם מוכנים "לסבול" בשבילה, להוריד מתוקים, לשתות פחות אלכוהול, לקום בבוקר מוקדם לאימונים, לצאת מהבית גם כאשר קר. כאשר יש לכם מטרה שחשובה לכם, אתם תהיו מוכנים לעשות מה שצריך בכדי להגיע אליה. הבעיה היא הסקפטיות, חוסר האמונה שלטווח הארוך הכאב יעלם, ואז אתם לא מוכנים להקריב עוד יום אחד של כאבים. ואתם צודקים, למה להאמין לי, למה להסכים לסבול עוד כאבים בכדי שבעתיד הלא ידוע, לא יהיה כאב. כאן חשוב לדבר על מה חשוב לכם בחיים, על הערכים שלכם. אתם יכולים להגיד לי – הכאב הזה דפק לי את החיים, אני לא עושה את מה שאני אוהב/ת בגללו. ואני מבקשת מכם לבדוק, מה חשוב לכם בחיים? אם חשוב לכם בחיים להיות הורה פעיל ואז מציבים לכם כמטרה לשחק עם הילדים, תראו שהמטרה הזו יכולה להיות מושגת לא רק בישיבה על השטיח, אפשר גם לשחק ליד השולחן או בעמידה. ואם בכדי להיות הורה פעיל אתם רוצים לצאת לשחק כדור רגל עם הילדים, יתכן שיהיה לכם שווה הכאב שאולי יופיע אחר כך כי עשיתם מה שיותר חשוב לכם. בחרתם להיות ההורים שחשוב לכם להיות. עוד מעט מתחילה שנה חדשה, שנת הלימודים ממש מעבר לפינה. שבו עם עצמכם ותחשבו, מה חשוב לכם? איזה מין בן אדם הייתם רוצים להיות? מה הייתם רוצים שיגידו עליכם באירוע המוקדש לכם? תעשו רשימה של מה צריך לקרות כדי להגיע לשם, ותסכימו לקבל את ההקרבות בדרך, תסכימו לעשות פעילות גופנית, לשפר את הרגלי השינה שלכם, תסכימו לשנות הרגלים ותסכימו גם לכאוב, כי בסוף תקבלו את מה שחשוב לכם. הכאב יעלם מעצמו מתישהו לאורך הדרך. אני לא יודעת מתי, אבל כאשר תפסיקו להילחם בו, הוא כבר לא ילחם בכם.

אני רוצה לדבר על הפעמים שאנחנו אוהבים כאב, לרגל יום האהבה וזה, ואני לא מדברת על מרתפים וBDSM, למרות שגם זו שיחה מצוינת, אני מדברת על הזמן בו כל אחד ואחת מאיתנו אוהבים כאב, למשל, כאשר יש לנו עקיצה מגרדת אנחנו מגרדים עד כאב כי אנחנו מעדיפים תחושה של כאב על פני גרד, כאשר אנחנו בוחרים ללכת לעיסוי ואנחנו אומרים למי שעובד עלנו "כן, זה כאב טוב, יותר חזק" כאשר אנחנו עושים פעילות גופנית ואנחנו מרגישים את השרירים כואבים וזה כיף לנו. איך יתכן? כאב הוא כאב, הגירוי הוא אותו גירוי אבל לפעמים יש לנו רגש חיובי כלפיו ולפעמים שלילי, ההבדל בין השניים הוא המשמעות שאנחנו נותנים לכאב. למה לפעמים כאב הוא טוב ולפעמים רע? בגללנו, המחשבות שלנו סביב הגירוי קובעות אם החוויה תהיה חיובית או שלילית. אם תשאלו ספורטאי על הכאב שהוא מרגיש בזמן פעילות הוא יגיד שהוא מרגיש את הגוף עובד, שזה משפר את היכולות שלו. אם תשאלו מישהו בעיסוי על הכאב שהוא מרגיש הוא יגיד שהכאב אומר שהשרירים שלו משתחררים. שזה יעזור לו. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו סביב הכאב הוא הנותן לו את המשמעות והופך את הכאב לחיובי ורצוי. עכשיו תחשבו על הכאב שלכם, זה שאתם לא אוהבים. איזה סיפור מסתתר מאחוריו? הכאב שיש לי בישיבה הוא סימן שהדיסק שלי הרוס, גמרתי לעצמי את הגב. הכאב שלי בריצה הוא בגלל שהברכיים שלי גמורות, דפקו לי את הברכיים בצבא. הכאב שיש לי בשחייה זה הקרע בכתף, נפלתי והרסתי לעצמי את הכתף. (לכל אחד מהסיפורים האלה אין ביסוס מדעי) אם הסיפור שמסתתר מאחורי הכאב שלכם הוא שלילי, למה שהכאב יהיה חיובי? כאב הוא כאב, אין לו טוב או רע, הוא רק כאב. הטוב או רע הוא המשמעות שאנחנו נותנים והוא מקור הסבל. מה דעתכם למצוא משמעות אחרת לכאב, סיפור אחר ולבדוק, מה קורה לכאב שלכם.

כבר כמה פעמים ביקשו ממני לתת טיפ מה לעשות, העניין הוא ששינוי הוא אינדיבידואלי, אבל שיחה שהייתה לי השבוע הזכירה לי משהו חשוב שאני דווקא כן יכולה ללמד את כולם פה. ובכדי לעשות זאת אני רוצה ללמד אתכם עקרון חשוב, אני רוצה שתיזכרו בחתונות שהייתם בהם, קחו כמה שניות ואפילו תרשמו באילו חתונות הייתם בהם בחיים. החתונות שאתם תזכרו יהיו החתונות האחרונות שהייתן בהן, נניח שלוש או ארבע אחרונות, והחתונות הכי מרגשות, או חתונה שהייתה בה פדיחה מזעזעת כמו שהאימא של החתן השתכרה ושרה למיקרופון שנסונים בצרפתית. לרשימה הזו תוכלו להוסיף אם למשל תפגשו מישהו שהייתם בחתונה שלו כאשר תצאו מהעבודה או תקראו בפייסבוק שמישהו שפגשתם בחתונה בפעם האחרונה נהרג בתאונת דרכים. ולמרות כל זאת אתם בטח יודעים שכמות החתונות שהייתם בהם גדולה בהרבה מכמות החתונות ששלפתם מהזיכרון. לפני שבוע הגיעה אלי מטופלת ששברתי את הראש מאיפה אני מכירה אותה, לקח לי 45 דקות של הטיפול בכדי להיזכר ברגע האחרון שהיא הייתה מ"כית בנים איתי בפלוגה במשך כל השירות הצבאי שלי, בילינו לפחות שנה ביחד מהבוקר עד הערב. למה זה ככה? אף אחד מכם לא מופתע ממה שכתבתי, לאף אחד מכם לא היה רגע של "אה!" את זה לא ידעתי. כי כולנו מכירים את הדרך בה זיכרון עובד באינטואיציה. כולנו יודעים שיותר קל לזכור מילים של שיר אם שרים אותו וחוזרים עליו הרבה פעמים. כולנו יודעים שכאשר מתרגשים מאוד לא שוכחים את הרגע אף פעם. כולנו יודעים שכאשר עשינו פדיחה נוראית היא לא תצא לנו מהראש אף פעם. כל זה ברור, אבל למה? קשרים בין תאים במוח, נוירונים וכל החברים האחרים שלהם, מתחזקים ככל שעושים בהם יותר שימוש. חזרנו על שיר הרבה פעמים – זכרנו. הגיוני. אבל מה קורא כשעשינו פדיחה או התרגשנו? הרי האירוע קרה רק פעם אחת. אז זהו, שלא. כאשר קורה לנו משהו מרגש, אנחנו חוזרים עליו במוח הרבה פעמים, אני נזכרים איך החזקנו ידיים, איך הסתכלנו אחד לשני בעיניים, על הגלים שהיו ברקע, הרוח שבידרה את השיער וכמובן שלתוך כל החגיגה משתחררים הורמונים שמחזקים את הקשרים במוח. כאשר קורת לנו פדיחה, אנחנו חוזרים עליה בראש שוב ושוב, כמה נורא זה היה לעלות לבמה ולפול על הפנים, ואיך המנהל הסתכל עלנו, החצאית שנקרעה וכולם ראו את התחתונים של סבתא שלבשתי, ואיך אני לא אוכל להסתכל בעיניים למי שהיה שם, וכמובן שלתוך החגיגה משתחררים הורמונים המחזקים את הקשרים במוח. בגלל ההתעסקות הזו במוח במחשבות הקשרים שלנו במוח מתחזקים, יותר תאים מתחברים יחד. היכולת שלנו לשלוף את המידע היא יותר קלה כי החיבורים הם יותר משמעותיים. זה לא משנה אם האירוע קרה "באמת" או שהוא קורה שוב ושוב רק בראש שלנו. כאשר אנחנו חושבים עליו אנחנו מפעילים את אותם מעגלים עצביים שוב ושוב ומחזקים אותם כאילו נפלנו על הבמה שוב ושוב עשרות פעמים. עכשיו, למה את מספרת לנו את זה? כי ככה אתם יכולים לבנות קשרים חזקים של כאב, אם אתם מתעסקים בחיטוט (rumination) אין סופי בכאב שלכם, אוי ואבוי, מה קרה, אני לא מאמין שזה קרה לי, אני אף פעם לא אצא מזה, זה קרה גם לשכן שלי והוא נדפק לכל החיים, איך אני אטוס עכשיו לחו"ל, אני לא יכול לסבול את הכאב הזה. אתם מחזקים את הכאב שלכם במוח וקושרים אותו ליותר תאים. אין צורך ששום דבר יקרה, צריך רק אירוע אחד, והתעסקות מחשבתית בו על מנת להעיר את המסלולים שלו שוב ושוב על מנת לחזק את הנוכחות שלו במוח. ואתם מכירים את זה, כל אחד חווה את זה בעצמו או מכיר חבר שעבר את זה, חיטוט במחשבות אחרי פיטורים, גרושים, פרידות, פטירות, ויש אין סוף דוגמאות. אנשים שוקעים לתוך המחשבות. ההתעסקות הזו מחזקת את הנוכחות של הכאב במוח כך שהיא הופכת להיות הדבר העיקרי שהמוח עושה. ואם המוח מתעסק בכאב, הוא פשוט עושה את הכאב יותר גרוע. המוח מצויין בלחזק קשרים בין תאים ואתם עוזרים לו. אז מה עושים? אני הרי לא יכולה להגיד לכם לא לחשוב על כאב, זה כמו לא לחשוב על פיל ורוד. מה שאני כן יכולה להגיד לכם שכתרגיל מחשבתי ראשוני (אני מציינת ראשוני כי אי אפשר לעשות את זה לכל החיים) צריך לבחור משהו אחר ולהתעסק בו בכוח. מה זאת אומרת בכוח, נניח המוח שלכם התחיל להיכנס למעגל של מחשבות על כאב אתם יכולים להחליט שתמיד זה קורה אתם שמים שירים שאתם אוהבים ושרים את כל המילים בקול רם עד שאתם מרגישים שהמוח נרגע ואתם יכולים להמשיך בדרככם. אני לא יכולה להגיד לכם מה הפעילות המחשבתית שאתם צריכים לעשות על מנת להחליף מחשבות על כאב, אבל אני אתן לכם כללים, זה צריך לדרוש תשומת לב מלאה, וזה צריך לערב כמה אזורים במוח, למשל בדוגמא פה שמיעה ושפה. אם היה אפשרות להוסיף ולרקוד תוך כדי היה עוד יותר טוב כי אז זה גם היה מערב את החלק המוטורי. אפשר למשל להקריא בקול קטע מספר תוך כדי הליכה בבית, אפשר לספור לאחור בקפיצות של 3 ממאה ומטה בזמן שיורדים מדרגות (100, 97, 94...), אפשר להתקשר לחבר ולספר לו מה עשיתם אתמול בערב, יש המון אפשרויות תבחרו את מה שמתאים לכם ותתרגלו, בהצלחה! **** לכל מדריכי התנועה פה תחשבו על לשים מוזיקה בשיעור ולשיר איתה.

שבוע שעבר הגיע אלי מטופל שהיה מאוכזב שאני צדקתי והוא טעה, אמנם בזכות הטעות כבר לא כאב לו אבל זה הציק לו שהדעות שלי, האמונה שלי היתה נכונה ושלו, לא. לכל אחד מאיתנו יש אמונות שחשובות לו מאוד ומכתיבות את דרך הפעולה שלו. האמונה שכדור הארץ מתחמם תוביל אנשים למחזר, להשתמש יותר בתחבורה ירוקה או תחבורה ציבורית, לקנות פחות מוצרי פלסטיק וכדומה. רובנו, אני מקווה, יודעים שמחזור הוא לטובתנו שכדור הארץ שמתחמם ושרצוי להשתמש בתחבורה ירוקה. אבל תסכימו איתי שיש הבדל גדול בין מי שיודע למי שמאמין. אחד מידי פעם ימחזר אבל לא יחשוב פעמיים לפני שהוא יניע את האוטו והשני ... עליו כבר דיברתי. האמונות שלנו מנתבות את הדרך בה אנחנו בוחרים ללכת, חלק מהאמונות משותפות לרוב האנשים כמו שגדור הארץ הוא עגול, וגם להן יש מפקפקים [ https://www.livescience.com/24310-flat-earth-belief.html] וחלקן אישיות. למרות כל זאת אנחנו לא יכולים להתווכח עם אמונות כי אמונות של מישהו אחר לא חייבות לעמוד בסטנדרטים שלנו, רק בסטנדרטים של מי שמחזיק אותן. למשל האמונה שאני כישלון, אם אני אחזיק באמונה הזו כל דבר שאני אעשה סביר להניח שלא הצליח בו, אם אני אצליח זה כנראה חד פעמי כתוצאה ממזל ובטח ייהרס מתי שהוא, כי האמונה הבסיסית שלי, כלומר נקודת המבט שלי, היא שאני כישלון ועובדות בשטח לא ישנו את האמונה. או האמונה באלוהים, אני לא יכולה להתווכח עם מישהו שמאמין, סט ה"עובדות" שאני מחזיקה בכלל לא מדבר למי שמאמין באלוהים, ובצדק. מי שמאמין יתנהג לפני אמונתו, ישמור שבת, יתפלל, יצום ביום כיפור וכדומה. לכל אחד מאיתנו יש מחשבות, ויש אמונות. אמונות שקועות כל כך עמוק בתבנית החשיבה שלנו שהן ישנו את הדרך הסתכלות שלנו על העולם. קחו למשל את התמונה למטה, התמונה למטה מציגה את הקהל שהגיע להכתרה של נשיא ארה"ב, התמונה הימנית נלקחה בהכתרה של אובמה, והשמאלית בהכתרה של טרמפ. התמונה נלקחה מ https://www.washingtonpost.com/news/monkey-cage/wp/2017/01/25/we-asked-people-which-inauguration-crowd-was-bigger-heres-what-they-said/?noredirect=on ] מכיוון שאתם תושבי מדינת ישראל אני יכולה להניח שאין לכם אמונות חזקות לגבי מושלים בארה"ב ולכן כולכם תראו כי בתמונה הימנית יש יותר אנשים. אבל כאשר הראו את שתי התמונות אחת ליד השנייה בארה"ב בשנת 2017, 15% מתומכי טרמפ טענו שבתמונה השמאלית יש יותר אנשים. ו40% טענו שהתמונה של ההכתרה הימנית היא למעשה ההכתרה של טרמפ. תשבו שניה ותחשבו על מה אתם מאמינים, קחו דף ונייר ורשמו רשימה של אמונות שלכם. אני מניחה שחלק מהרשימה הן אמונות אישיות כמו דוגמאת "אני כישלון" וחלק מהאמונות הן משותפות כמו "כדור הארץ עגול ויש התחממות גלובלית". אמונות שאתם מחזיקים בהם חזק יהיה מאוד קשה לשכנע אתכם אחרת, לא משנה כמה נתונים יביאו לפניכם. אמונות שאתם מחזיקים בהם יותר בקלילות תוכלו לשנות דיי בקלות. למשל האמונה שאני לא מהאנשים שקמים בבוקר להתאמן, זה פשוט לא אני. אם תכירו חבר שיעודד אתכם לקום אתו מוקדם בבוקר, שיבוא לאסוף אתכם בכל בוקר ויביא אתו כוס אספרסו חמה על הדרך, האמונה שלכם ביכולת של עצמכם תשתנה. עכשיו אני רוצה לברר אתכם לגבי האמונות שלכם לגבי כאב, אני יודעת שזה נושא נפיץ, אבל תחשבו על מה אתם מאמינים בקשר לכאב שלכם: הוא בגלל הדיסק שלי, הוא בגלל הקרע בכתף, הוא בגלל שחיקת הסחוס, הוא בגלל הבדל באורך רגליים, הוא בגלל יציבה גרועה. ככל שהאמונה שלכם באחד המשפטים האלה חזקה יותר, יהיה יותר קשה לשנות את הכאב שלכם כי אתם תהיו יותר מחויבים להתנהגות המתאימה לאמונה כמו זהירות, הימנעות, חשיבה שלילית. ככל שאתם מאמינים חזק יותר שהכאב שלכם הוא פיזיולוגי, בלתי ניתן לפיצוח, תלוי בגורמים שאינם תלויים בכם ובלתי הפיכים. ככה גם תבחרו ללכת ולנהוג בחיים שלכם. תחשבו על הפעם האחרונה שבה ניהלתם ויכוח סוער על משהו שאתם מאמינים בו, ככל שהוויכוח התקדם אתם ואיש השיח אתכם העליתם עוד ועוד טענות למה אתם צודקים והוא לא, ככל שעבר הזמן הוכחתם לעצמכם שוב למה הדעה שלכם נכונה. ככל שהאמונה שיש לכם משהו חמור חזקה יותר, כך אתם מרגישים צודקים יותר כאשר אתם פוגשים אנשי מקצוע המאששים את הטענה שלכם, ודוחים אנשי מקצוע האומרים לכם שאתם בסדר. אבל במקרה הזה בו אתם צודקים, אתם לא יוצאים נשכרים, אתם יוצאים מפסידים. ועכשיו נשאלת השאלה, איך ניתן לשנות אמונה? רק אתם יכולים לעשות את זה.

בגלל שישבתי כל כך הרבה שעות בעבודה כואב לי הגב, בגלל שלא הקשבתי לגוף שלי זה קרה, הכאב הופיע בגלל שהתכופפתי, אם לא הייתי מנסה את התרגיל הזה בחדר כושר זה לא היה קורה, אנחנו ממש אוהבים להאשים את עצמנו. אנחנו מרגישים יותר נוח להיות אשמים בכאב שלנו מאשר להאמין שהוא תוצאה של נסיבות ומזל, או העדר מזל במקרה זה. אף אחד לא יכול להיות אשם בכאב שלו, כי אף אחד לא יכול לדעת שבפעם הזו, הספציפית הזו לעומת כל הפעמים הקודמות שהוא התכופף, יופיע כאב. או התרגיל בחדר כושר, או הישיבה בעבודה, או כל מחשבה לא הגיונית אחרת. וכאב, מעצבן ככל שהוא יהיה, תלוי בהמון גורמים שרק סה"כ החיבור שלהם ביחד יהווה התוצאה הלא רצויה. אני אנסה להסביר את דברי בעזרת שימוש באנלוגיה של נדל"ן, נניח שיש לכם סכום כסף שיספיק לכם לקנות דירה, אתם תעשו בדיקות ותאספו מידע ותחליטו לקנות דירה להשקעה. כדי שההשקעה תשתלם אתם צריכים: דיירים טובים, שהשכנים יהיו טובים, שלא תיהיה שריפה, שלא יפול טיל, שלא יתפוצץ צינור, שלא יכה בבניין ברק ועוד ועוד. מכיוון שהסבירות לכל הדברים האלה נמוכה, סביר להניח שתחזירו את ההשקעה. אבל אם תחליטו להשקיע בקנייה בעוטף עזה, אז כמה מהפרמטרים ישתנו ואתם תעריכו את סיכויי ההצלחה אחרת. עכשיו נחזור לכאב, יש המון פרמטרים שמשפיעים על כאב, שעות שינה, תזונה, עישון, צריכת אלכוהול, כאב שהיה בעבר, פעילות גופנית, כאב שנחשפתם אליו סביבכם, שביעות רצון מהעבודה, הגשמה עצמית, לחץ ועוד. אף אחד מהגורמים האלו לבד לא יגרום לכאב, אבל אם תחברו כמה ביחד, יש סיכוי סביר שמשהו יקרה. שימו לב, רק סיכוי לא הבטחה. האם אתם אשמים שביום בהיר אחד התכופפתם ולא ישנתם מספיק טוב בשבוע האחרון, היה לחץ בעבודה, רבתם עם חבר ערב לפני, השכנה סיפרה לכם על מישהו שהתכופף ונתפס לו הגב ועישנתם כדי להפיג את המתח? נכון שלא? האשמה היא לא בכם, וביחד עם זאת יש לכם אחריות. אם אתם אנשים רגועים, החיים דבש בלי לחצים, אוכלים בריא, לא מעשנים, ישנים טוב בלילה, לא בודקים מחלות באינטרנט ועושים פעילות גופנית, קניתם דירה בדיזינגוף סנטר ולכן הסיכוי שיפול עליכם טיל/כאב הוא לא גבוה. אבל אם החיים שלכם לחוצים, ישנים גרוע, אוכלים לא טוב, שותים כל ערב, מעשנים, הספורט העיקרי שלכם הוא הליכה לרכב ושונאים את העבודה שלכם, אתם קניתם דירה בעוטף עזה ולכן הסיכוי שיפול עליכם טיל/כאב הוא יותר גדול. האחריות שלכם היא לשים לב לדברים המשפיעים ולהתייחס אליהם, ולא צריך לשנות את הכל (!). אתם לא צריכים מחר בבוקר להפסיק לעשן + לאכול בריא + לעשות ספורט + לישון בלילה + לחפש עבודה שאתם אוהבים. אתם יכולים לשנות משהו אחד, כמו ללכת לישון יותר מוקדם בימות השבוע או להתחיל לחפש תחביבים שיכולים לעזור לכם להרגיש יותר מסופקים. יש מיליון אפשרויות. אתם יכולים לבחור אחד.

רווח מישני לכאב, ולכל מי שהפיוזים מתחילים להישרף לו מכעס עכשיו אני רוצה שתיקחו אוויר עמוק ותקראו לפחות עוד ארבע שורות עד שתעברו הלאה, לפעמים לכאב יש "מוסר השכל" כמו שיש למחלות אחרות, למשל, לא הקשבתי לעצמי, הייתי צריך להשקיע יותר בילדים, למדתי שמה שהכי חשוב הוא הבריאות, העבודה הזו סוחטת ממני את כל הכוחות, אני חייב להחליף אותה, לכל אחד יש איזו שהיא תובנה שהוא לוקח מאירועים קשים שעוברים עליו, איזה שהוא לקח שהוא למד על עצמו או על אחרים. בדרך כלל הלקח הוא על מה חשוב לו בחיים. לפעמים גם לכאב יש תובנה, אמנם זה לא מדעי, זו רק דעה שלי ואין אף מחקר מאחורי זה, לפעמים עד שלא לומדים את מוסר ההשכל הזה הכאב נשאר להזכיר לנו מה חשוב לנו באמת. מי שהכאבים משתפרים והוא ממשיך לא להקשיב לעצמו, הכאב מתגבר שוב, לאנשים שהכאב נעלם והם שוכחים להשקיע בילדים... למי שמתאמנים כל עוד כואב להם ואז חוזרים להרגלי בריאות לא טובים... למי שחוזרים לעבודה הסוחטת ולא מעיזים לחפש חדשה... חוזרים אלי. לא לכולם יש כזה, אבל אולי לכם כן. אז לכל מי שעדיין אוחז בכאב שלו, תנסו לבדוק אולי יש לכם "שיעור" שאתם צריכים ללמוד, איזו שהיא תובנה שהגיע הזמן ללמוד, לקח שאתם צריכים להנות ממנו. רווח מישני.