טניס שולחן שיחקתם פעם? או בייסבול? אתם יודעים מה מהירות הכדור במשחקים האלה? המהירות הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם במשחק טניס שולחן הייתה 111 קמ"ש, מטורף לא? בבייסבול הזורקים המהירים ביותר מגיעים ליותר מ150 קמ"ש, מדהים! למה אני מספרת לכם את זה? האם הפכתי בין לילה לאוהדת משחקי כדור? אל דאגה זה לא קרה. העובדות האלו מדגימות תכונה מהותית של המוח שלנו. ציפייה. כדי ששחקן יצליח לשחק טניס שולחן או לחבוט בכדור המגיע אליו במהירות של 150 קמ"ש המוח צריך להיות ממש טוב בלצפות מה עומד לקרות עוד לפני שמשהו באמת קרה. כלומר לחזות את העתיד. אתם בטח חושבים שמה שקורה בראש של אנשים הוא -הם רואים את הכדור ואז מגיבים. אבל זה לא נכון. מרגע שהשחקן הנגדי פוגע בכדור מה שצריך לקרות הוא: הגירוי הראשון שמגיע הוא מעצב הראייה, המוח אוסף מידע היכן הכדור פגע, אחר כך הוא מנתח את המסלול האפשרי בחזרה, ואז הוא מתרגם את ההחלטה שלו לעשייה, איפה אנחנו צריכים לשים את המחבט על מנת שנפגע בכדור. כל זה נחמד מאוד אבל התהליך שתיארתי כרגע הוא הרבה יותר איטי ממה שצריך לקרות במציאות. הכדור מגיע הרבה יותר מהר ממהירות התהליך העצבי הזה במוח ובחוט השדרה. אני אבהיר, בגלל שקצב הזרימה בעצב איטי בהרבה ממהירות התנועה של הכדור כדי שהשחקן יצליח לפגוע בכדור התגובה של הגוף חייבת לקרות עוד לפני שהכדור פגע במחבט של היריב. במילים אחרות, כדי שהמשחק יתקיים השחקן חייב לזוז מהר יותר ממה שהמוח שלו חושב. אז איך עדיין אפשר לשחק טניס שולחן? המוח מנבא מה יקרה בעתיד על סמך ניסיון עבר שלו, לכן ככל שאתם אוספים יותר ניסיון כך אתם שחקנים יותר טובים. המוח מנבא תנועה, שימו לב, הוא לא רק מנבא מחשבה הוא גם מנבא תנועה. אם החיזוי היה שגוי המוח יתקן לפעם הבאה וכך ילמד מפעם לפעם. אז נניח שהמוח שלכם, על סמך העבר שלו, מנבא שריצה תכאב לכם בברכיים, מה יקרה שתתחילו לרוץ? איך הוא יכווץ שרירים? איך הוא יניח את הרגל על הקרקע? האם תהיה הימנעות ממשקל? כל זה יכול להתבצע ללא מעורבות רצונית שלכם, כנגד ה"שכל הישר" וכל זאת בגלל שלמוח יש יכולת לנבא כי הוא מצפה שמשהו יקרה. הוא יכול להחליט שכואב רק כי הוא חוזה שיהיה כאב, אפילו מבלי שיקרה כלום. אבל מה עושה שחקן טניס שולחן לטוב יותר? או מה עושה שחקן בייסבול לטוב יותר? אימון. מה אתם רוצים לאמן? את הפונקציה שאתם רוצים לחזור אליה, למי שזה נשמע לו בשפה גבוהה הקרובה לסינית אז התרגום הוא – מה שבא לכם. אם בא לכם לרוץ, תרוצו אם בא לכם לעלות מדרגות, תעלו, ואם בא לכם לשבת כל הערב מול הטלוויזיה זה פחות הקטע שאני מעודדת אבל זו גם בחירה לגיטימית ותתאמנו על זה.

אני רוצה שתדמיינו שאתם יוצאים לטייל, תדמיינו את הבית בו גדלתם, תיגשו לדלת, תפתחו אותה, צאו החוצה ותשאפו אוויר עמוק, אתם יכולים לדמיין את הרוח על הפנים שלכם? את הריח של חצר הבית? את הסביבה שיצאתם אליה? תצעדו בשביל המוביל לבית שלכם או במדרגות המובילות אל מחוץ לביתכם, תגיעו לרכב שלכם או של ההורים שלכם, פיתחו את הדלת והתיישבו ברכב, הכניסו את המפתח, לחצו על הספרות של הקודן והניעו את האוטו, אתם יכולים לדמיין את הרעידות של האוטו בהנעה? אתם יכולים להריח את ריח האוטו המוכר? אתם יכולים לראות את עץ הריח התלוי על המראה? כל זה התבצע מבלי שזזתם מהמסך, כי אתם קוראים את מה שאני כותבת, כל זה נעשה במוח שלכם. השרירים המתאימים לפעולות של פתיחת הדלת, הליכה והכניסה לרכב פעלו – אצלכם בראש. חוש הריח הופעל, אצלכם בראש, חור המישוש הופעל, אצלכם בראש, חוש הראייה הופעל, אצלכם בראש, אנחנו יצורים שיכולים לייצר מציאות, בראש, מבלי שיש גירוי חיצוני בכלל. מעבר לכם, אנחנו יכולים לייצר מציאות שונה מאחרים למרות שיש גירוי חיצוני "אובייקטיבי", זוכרים את סיפור השמלה ב2015? לבן וזהב לעומת שחור וכחול? מחקרים שהסתכלו על התופעה מצאו שההבדלים תלויים בחשיפה של האור בתמונה, לדוגמא אנשים שהם אנשי בוקר הרגילים לראות אור יום יש סיכוי יותר גבוה שהם יראו לבן וזהב בניגוד לאנשי הלילה הרגילים לאור מלאכותי יש יותר סיכוי שהם יראו שחור וכחול. כלומר, המוח שלנו הרואה מציאות מבסס אותה על סמך תבניות מוחיות שאנחנו אפילו לא מודעים להם כמו במקרה השמלה. תבניות המבוססות על ניסיון עבר שלנו. דוגמא נוספת למציאות שונה הוא למשל ויכוח החיסונים, אני לא באה להגיד פה שקבוצה אחת צודקת ואחרת טועה, אני רק רוצה שתשימו לב ששתי הקבוצות חשופות בדיוק לאותו מידע, שתיהן יכולות לקרוא את אותם מאמרים ואותן דעות ועדיין להגיע לשתי מסקנות הפוכות לגמרי. כלומר, המוח שלנו הבוחן מידע הוא לא "אובייקטיבי" בשום שלב, יש לו דעה על מידע חדש המבוססת על העבר. אם המוח יכול לייצר מציאות, ואם המציאות שלו מבוססת על תבניות מוחיות שאנחנו לא מודעים להם, ועל ניסיון העבר שלנו ואם המידע שהוא מתבסס עליו הוא לא "אובייקטיבי" או "נכון" . למה שמוח לא יוכל לייצר כאב מבלי גירוי של נזק? מדוע שהוא לא ייצר כאב על סמך גירוי שמיעתי? או גירוי ראייתי? כבר נמצא במחקרים שיש אנשים הסובלים מכאבים היכולים להרגיש יותר כאב כאשר הם חושבים על התנועה שמכאיבה להם. הם לא צריכים לעשות את התנועה הם רק צריכים לדמיין אותה. אם אפשר לייצר כאב בעזרת פעילות מוחית בלבד, תארו לכם מה יקרה אם תוכלו ללמד את המוח לשחרר כאב בעזרת פעילות מוחית בלבד.

דורבן זה שם כללי ל-"כואב לי בעקב", למה קוראים לזה דווקא דורבן? כי בעבר כאשר עשו צילום רנטגן היו רואים זיז בולט בעקב וקישרו בין אותו זיז לבין הכאבים. התחושה של האנשים שמשהו דוקר להם בעקב התחבר לאותו זיז ואז התקבל השם – דורבן. אבל מאז שטבעו את השם ועד היום גילו שני דברים, האחד, שיש אנשים שיש להם את אותו זיז ולא כואב להם, והשני, שיש אנשים שמופיע להם בדיוק אותו כאב אך צילום הרנטגן לא מציג את אותו זיז חשוד. אז נשארנו אם כאב בעקב, בלי אבחנה של הבעיה, המשיכו לחפש וחשבו שיש בעיה ברצועה המתחברת לעצם, שיש דלקת בפאציה. אבל נחשו מה קרה? גם במקרה הזה לא ראו את אותה דלקת מפורסמת בכל המקרים ומצאו את אותם שינויים גם אצל אנשים לא כאובים. אז מה עושים? מה הבעיה? אני אתחיל מהשאלה השנייה, מה הבעיה? אנחנו לא יודעים, כאב לא מגיע עם קשר ברור בין סיבה למסובב, בהרבה מהמקרים אנחנו לא יודעים מה הגורם לכאב. אז מה עושים? תתפלאו לדעת שאנחנו יודעים איך לטפל מבלי לדעת מה הגורם הוודאי לכאב, כמו שכולם יודעים שיש שפעת מבלי לדעת מי הווירוס הספציפי הגורם לה כך גם בדורבן אנחנו יודעים מה התלונות הנפוצות ואיזו התערבות טיפולית הוכחה כעוזרת. מה הטיפול? פה אתם יכולים להחליט, מחקרים מראים שהכאב עובר לבד תוך כמה חודשים עד שנה, כלומר אם תעשו משהו או לא זה יעבור. יש אנשים שמרגישים טוב יותר בשינוי נעליים, ויש המעדיפים מדרסים, אך שתי האופציות אינן בטוחות במאה אחוז מהמקרים. או שאתם יכולים לעשות פיזיותרפיה שמטרתה להעלות עומס על הרגל, תרגול של "כוח", שמעודד את הרקמה להסתגל מהר יותר ולכאב להעלם. אז אתם מבינים? גם בדורבן הדבר הכי טוב לעשות זה פעילות גופנית. כי שם תמיד התשובה.

לא יתכן שכאב זו מחשבה כי מחשבות אפשר לשנות וכאב לא, מחשבות קל לשנות נכון? כאילו כל אחד שמרגיש חסר ערך כל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בעצמו ופוף המחשבה נעלמת, נכון? או כל מי שיש לו חרדת בחינות וקופא ברגע ששמים מולו את הטופס הבחינה כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד לעצמו להפסיק והופ המחשבה נעלמת, נכון? או כל מי שיש לו פחד קהל צריך פשוט לעלות על הבמה ושנן לעצמו שהכל יהיה בסדר והינה המחשבה נעלמת, נכון? מחשבות זה לא דבר שמשנים בדקה, תחשבו כמה אנשים עובדים בכדי לאהוב את עצמם, בכדי להאמין בעצמם יותר, או בכדי להרגיש ראויים לאהבה. כמה אנשים מבקרים בסדנאות העצמה אישית, הולכים למטפלים רגשיים, כמה שעות הם מבלים בשיחה עם פסיכולוגיים. הסיבה שאנחנו (גם אני חוטאת בזה) מתקשים כל כך בשחרור מחשבות בכלל וכאב בפרט היא שאנחנו קשורים מאוד למחשבות שלנו ומאמינים להם. למה שהמוח שלנו ישחרר חרדת בחינות אם אנחנו מאמינים שלא נצליח? למה שנצליח לעמוד מול קהל אם אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לעמוד מול קהל? למה שהמוח שלנו ישחרר כאב אם אנחנו מאמינים שמשהו רע קורה לנו בגוף? שהדיסק נהרס? שהכתף הלכה? שהברך גמורה? יש המון מקרים בחיים בהם אנחנו צריכים להאמין למחשבות שלנו, כל עוד זה עוזר לנו האמון הזה בנינו לבין המחשבות הוא תורם. הרי אנחנו לא נתחיל לדון בכל מחשבה שעולה לנו לראש אם היא קיימת במציאות או לא. אבל, כאשר מחשבות לא תורמות לנו כמו חרדת בחינות, תחושת חוסר ערך, פחד קהל וכאב, אז אנחנו צריכים ללמוד לשחרר את המחשבות האלה. כי מחשבות הן רק מחשבות, הן לא אמת, הן לא מציאות, הן רק פרוש שלנו על המציאות. ואתם צודקים, זה לא קל, אבל כמו שפגשתם מישהו שפחד לעמוד מול קהל והצליח, כך גם אתם יכולים לשחרר את המחשבה שלכם על הכאב.

הפוסט האחרון שלי עצבן הרבה אנשים, הפוסט בו אמרתי שכאב גב יכול להיות שווה לכאב ראש בערך שלו ולא צריך להתרגש, אני מבינה למה כועסים וקצת מצטערת וקצת לא, אני מצטערת כי אולי הייתי צריכה לעשות עבודת "הכנה" יותר טוב, אולי הייתי צריכה לתת יותר דוגמאות, ואני לא מצטערת כי זה נכון, ברוב המוחלט של הפעמים כאב מתמשך בגוף לא יכול להיות מוסבר בעזרת המשוואה נזק = כאב. ולכן לחפש את הבעיה זה בזבוז של בזמן. נכון, לפעמים כאב גב הוא משהו נורא ואיום – אבל זה נכון רק בפחות מ10% מהמקרים, האם זו סיבה להפחיד אוכלוסייה שלמה? האם צריך שאוכלוסייה שלמה תמשיך לבדוק ולחפש סיבה שלא קיימת ברוב המוחלט של המקרים? ואני רוצה להקביל את זה להנקה, זה ידוע ונחשב נורמה חברתית שהנקה זה דבר בריא, נכון? נכון שהנקה = טוב/ בריא ? הידעתם שיש תינוקות שאלרגיים לחלב של אימם וחלב אם פוגע בהם? האם ידעתם שיש תינוקות שאלרגיים ללקטוז מרגע הלידה ולכן יקיאו את החלב ולא יעלו במשקל ויסבלו מכאב? האם האחוז הקטן הזה של המקרים הוא סיבה מספיק טובה לשנות את דעתנו לגבי הנקה? האם צריך לעודד נשים לא להניק בגלל שבחלק קטן מהמקרים משהו רע עלול לקרות? לא, ברור שלא, אז באותה רוח של תמיכה בהנקה, אני רוצה שתהיה תמיכה בתנועה, בחזרה לשגרה, כי רק המקרים מאוד נדירים יש סיבה לדאגה. תחשבו על כל התינוקות שטוב להם חלב אם, ואז תחשבו על כל האנשים שטוב להם להמשיך לנוע למרות שכואב, הצורך הזה להמשיך לחפש ולמצוא את התשובה לא תורם לשום דבר, הוא מגביר חרדה, הוא מפריע לחזרה לחיים והוא בעיקר מפספס את העיקר. העיקר הוא שאין סיבה ברורה אחת לכאב מתמשך. אני ממליצה לכם להקשיב לפרק אחד בפודקאסט מעניין העוסק בכאב שלפי החוקרות יכול להאיר את הסיבה בגינה כאב הפך להיות כזו הבעיה עולמית. כאשר תקשיבו אתם תחשפו לשיטת טיפול בכאב מתמשך שהיא קיצונית ועלולה לעורר בכם רגשות קשים, רק תקשיבו, אתם לא חייבים להסכים, רק תפתחו את האוזניים לאפשרויות נוספות ולדעות אחרות. אם תרצו לשאול שאלות אחר כך על מה שהיא מדברת עליו, תשאלו. https://www.npr.org/templates/transcript/transcript.php?storyId=700743108

שימו לב לאבחנות הבאות: כאב גב תחתון, מגרנה, כאב ראש, מרפק טניס, כאב ברך קדמי, כאב גרון, כאב בטן. כל אחת מהאבחנות האלו שגורות בפינו כל הזמן, יש לי כאב ראש, יש לי מגרנה, כואבת לי הבטן, יש לי כאב גרון, כל יום אתם שומעים מישהו אומר את התלונות האלו, ואתם ממשיכים הלאה כי זה נשמע לכם ברור. כאב ראש, כאב בטן, נורמלי. אבל מה אומרות האבחנות האלה? כלום הם רק תיאור מקום. אפילו מגרנה שנחשבת "אבחנה" שנותנים ל"בעיה" היא רק תיאור מקום, סימפטום של "בעיה" שאף אחד לא יודע מה היא. הבעיה כאמור היא הכאב בראש. לפעמים מוצאים למה יש כאב גרון, לפעמים מוצאים למה יש כאב בטן, כמעט אף פעם לא יודעים למה קיימת מגרנה, ואף אחד לא מתרגש מכאב ראש. אבל בדיוק באותה צורה אין לנו מושג למה כואב המרפק במרפק טניס, או למה כואבת הברך בכאב ברך קדמי, או הגב בכאב גב. אבל מסיבה לא ברורה, על המקומות האלו מתעקשים לדעת למה. והשאלה היא למה? למה יש מקומות בגוף שמתעקשים לדעת מה הגורם. בעוד אחרים, לא. אני חושבת, שאם ננסה להכניס קצת היגיון להלך המחשבה שלנו, כאב ראש צריך להדאיג הרבה יותר מכאב גב, כי הראש קצת יותר חשוב מהגב. ועדיין, התגובה של רוב המוחלט של האוכלוסייה הוא להתעלם מכאב הראש או לקחת כדור ולהמשיך כרגיל. ולמה כאב ראש לא מרגש אף אחד? כי זה "נורמלי" ומשווקים את זה כנורמלי. כאב ראש הוא אפילו בדיחה בגינה נשים לא רוצות לקיים יחסי מין עם גברים. כאב גב לעומת זאת מעורר המון התרגשות וצורך לדעת, למה? ואז מגיעות הבדיקות, המון המון בדיקות וכולם רוצים אותן MRI CT US EMG XRAY . אם אין לנו מושג למה כואב הראש למה יש תחושה שיהיה לנו מושג למה כואב הגב. או הברך. או המרפק. או הכתף. אם אין לנו מושג למה כואב הבטן, מדוע גב יהיה שונה ממנו, הרי המרחק בין הבטן לגב הוא – מספר סנטימטרים. מדוע אחד מעורר התרגשות ואילו השני גורם להתעלמות? אתם יודעים למה? כי זה משתלם כלכלית, זה משתלם לכל כך הרבה גורמים שכאב גב יפחיד, כי פחד מוביל לתגובה לא רציונלית שיכולה להוביל לקנייה. תעשייה שלמה מרוויחה מההתרגשות הזו: לייזר, גלי רדיו, כיסאות ארגונומיים, מיטות מגנטים, מיטות מתיחה מיוחדות, מדרסים, שיעורי יציבה, אביזרים לרכב, וכו'. אין לנו מושג למה דברים כואבים, אבל זה לא אומר שאין מה לעשות, בדיוק כמו כאב ראש, כאב גב צריך לקבל את אותה התייחסות. זזים וממשיכים הלאה.

יש כל מיני משפטים שאני אוהבת ואחד האהובים עלי הוא: is it true , יש לנו תחושה עמוקה מאוד, ולא נכונה שמה שאנחנו חווים הוא אמיתי ב100% מהפעמים, כי אנחנו רואים/שומעים/מריחים/ונוגעים בדברים, שהרי אם אנחנו תופסים אותם בעזרת החושים הם בוודאות שם, זה דיון פילוסופי האם העולם החיצוני הוא שם או לא, אבל לשיחתנו אני רוצה לדון בנושא אחר, כמה זמן או מאמץ צריך להשקיע כדי לשנות את הדעה לגבי משהו שאתם מאמינים בו? מה צריך לקרות? האם צריך להיות מחקר שיוכיח אחרת? האם צריך שהניסיון האישי יוכיח אחרת? שהטעם הוא לא מה שחשבנו/שהריח הוא לא מה שחשבנו/שהמראה הוא לא מה שחשבנו? מה הגורם המרכזי הזה שצריך כדי שנשנה את דעתנו לגבי תחום מסוים? אני רוצה שתראו את הסרטון הבא, אני לא רוצה לסכם אותו, אני רוצה רק שתחוו אותו כמו שהוא, דרך להסתכל על המוח שלנו ועל התפיסה שלנו קצת אחרת. https://www.youtube.com/watch?v=fu3TFib-JK4 מה צריך לקרות אצלכם? אצל המתאמנים שלכם? אצל המטופלים שלכם? החברים? המשפחה? כדי שתשנו את דעתכם על הגוף שלכם ותאמינו שהוא הרבה יותר חזק ממה שאתם חושבים?

פעם לפני שנים, לפני הפיטורים, עבדתי בקופת חולים מכבי, והייתי מלאת מוטיבציה להציל את העולם, כאילו אני כמו עכשיו אבל לפני עשרים שנה כמעט, והרבה יותר טיפשה. אז החלטתי שאני אוספת את כל המידע שיש על תיקון כאבי הגב ובונה קבוצה שבה אעביר את החומר למי שסובל, בואו אני אספר לכם מה כלל המידע: הסבר על הגב, ממה הוא בנוי, מה הוא הדיסק ואיך אסור ללחוץ עליו, הסבר על יצבה נכונה ומנח ניטרלי של הגב, הסבר על ישיבה נכונה, על כיסא, ברכב, תרגילים לחיזוק שריר הרחב ביטני, המולטיפידוס (שריר בגב), רצפת אגן, ואת כל זה ארזתי לעשרה מפגשים, הוספתי שאלונים לאיכות חיים, לעוצמת כאב, והמון המון מחקרים והגשתי כהצעת מחקר לקופת חולים מכבי. אני, פיזיותרפיסטית פחות משנה פישרית עם חוצפה שאין כדוגמתה. האחראי על המחקר במכבי הסכים. את הקבוצה יעדתי לצעירים בלבד, גילאי 30-40, כל קבוצה כללה 10 אנשים שחינכתי להתנהג "נכון", מה שהיום אני יודעת כבולשיט גמור. צעירה, מתלהבת, ולא כל כך חכמה. למה לא כל כך חכמה? כי היום אני יודעת שאין דבר כזה לחץ על דיסק, דיסק זה הקטע שלו, הוא בולם לחצים וזה כמו לבקש מאנשים לא להיות באור כי זה פוגע בעיניים – זה תפקיד העיניים לקלוט אור. כי היום אני יודעת שאין דבר כזה יציבה נכונה ומנח נטרלי של הגב, הגב, כמו כל איבר תנועתי אחר בגוף נועד לזוז לכל כיוון ויכול להיות בכל מנח. כי היום אני יודעת ששרירי הליבה, הרחב ביטני, המולטיפידוס, ורצפת אגן אינם שרירים יותר חשובים מכל שריר אחר בגוף, וחיזוק ספציפי שלם הוא לא אפשרי, תנועה בגוף צריכה להיות גלובלית כי המוח לא מכיר שרירים, הוא מכיר תנועות. כמובן שכמעט כולם השתפרו, זה לא באמת מפתיע שאנשים צעירים ירגישו יותר טוב אחרי 10 מפגשים של פעילות גופנית. אבל חלק לא. ואני זוכרת אחד מהם, שלא משנה כמה עבדנו, כמה המשכנו לתרגל גם אחר כך, הכאב המשיך. בלי היגיון בכלל, הוא היה חזק מאוד, עשה פעילות גופנית באופן קבוע, הוא לא עבד בישיבה, היציבה מצוינת, אבל הגב שלו עדיין כאב. אז היום הייתי רוצה להתנצל בפניהם ולברר אם למרות כל האמונות הלא נכונות שנטעתי בו הגב שלו כבר לא כואב.

אני רוצה לספר לכם על כמה באגים שיש לי במוח. בשביל המוח שלי 27 יכול להיות 27 או 72, והסימנים פלוס ומינוס יכולים להראות אותו הדבר כך ש 3+6 יכול להיות 3 או 9. אם תבקשו ממני להעתיק רצף של יותר מחמש אותיות שאין לו משמעות בשבילי, למשל שם של דמות בספר רוסי אני לא אצליח, לא אתקשה, לא אצליח. אני לא רואה את ההבדל בין אאבד לבין אעבד, ההבדל מגיע ממשמעות המשפט ולא מהצורה של המילה עצמה, שתיהן המילים מתויקות שונה במשמעות שלהן אבל לא בצורניות שלהן. כן, אני יודעת שקוראים לזה לקויות למידה, אבל אלו מילים יפות להגיד שיש מקרים בהם המוח שלי לא פועל כמו אצל כולם. מכיוון שזה לא באמת מפריע לי בחיים כי אני לא פוגשת מבחנים כתובים אז הקושי כמעט ולא מפריע. למדתי להסתדר עם הבאגים, יש לי אסטרטגיות להתמודד איתן ואם אתם תופסים אותי עם שגיאת כתיב אני מתנצלת. אם אתם תוהים למה אני מספרת לכם את כל זה אז חלק ממה שאני עושה הוא ללמד את המטופלים שלי למצוא את הבאגים שלהם, למשל, מטופלת שכאשר היא נלחצת מופיע נימול בכפות ידיים, או מישהי אחרת שכאשר היא מדברת עם האחראית עליה מופיע דקירות בגב, או מישהי חווה אורגזמה יש כאב, או מישהו שכאשר מופיע לו כאב במרפק הוא מלווה בתחושה מוזרה בפנים. הם למדו להגיד: המוח שלי שוב עושה לי בעיות, במקום, משהו לא בסדר אצלי. יש לנו תופעות מוזרות כל הזמן נדמה לנו שמישהו אמר משהו שלמעשה הוא לא דיבר, נדמה לנו שראינו מישהו כאשר למעשה זה לא מי שחשבנו, מגרד לנו במקום שבו לא נעקצנו. המוח שלנו הוא לא מושלם, הוא עושה טעויות, ואם נוכל לעצור, להתבונן ולמצוא את התבניות, נוכל גם לפתח אסטרטגיות להתמודד איתן, והכי חשוב, לא להתרגש מהן כאשר הן מופיעות.

אז שאלתי את השאלה הבאה: אני מנהלת ויכוח עם מישהו והייתי רוצה שתעזרו לי להכריע, אני לא רוצה להגיד את דעתי אז אציג לכם את הדילמה ואתם תצביעו, בסדר? אתם סובלים מבעיה כלשהי הדורשת התערבות רפואית, טיפול תרופתי, ביררתם עם רופאים, חברים, שאלתם בפורומים שונים העוסקים בבעיה, בפניכם הבחירה אילו כדורים לקחת: 1. לקחת כדורים שהרופא המליץ עליהם, הוא טוען שהן מוכחים מחקרית כטובים ביותר בשוק כיום 2. לקחת כדורים שהחברים הסובלים מאותה בעיה המליצו עליהם כי היא מאוד עזרו להם במה הייתם בוחרים ? אז תודה רבה לכל מי שהגיב, בפרופיל הפרטי והעיסקי שלי 243, הרוב היה בעד תשובה 1, מקבל את עצתו של הרופא. וזו גם הייתה התשובה שלי, אך לצד התשובה הזו היה המון כעס, מירמור וחוסר אמון במוסד הרפואי. אנשים שבחרו להקשיב לחברים הסבירו זאת בעיקר בטענה שחברים הם בעדנו, בעוד שלרופאים יש אינטרסים המונעים על ידי חברות התרופות או צרכים אישיים. והם צודקים וגם טועים. הם צודקים כי אכן לחברות התרופות יש אינטרסים משמעותיים ה"מלכלכים" לנו את האמת. אך טועים בגלל שלכולם יש "אינטרסים", גם לחברים, שהם לא מודעים להם. החברים הם ללא ספק אוהבים ומעוניינים לעזור, אך החשיבה שלהם כמו שמוכח בהמון מחקרים (פרפ' דניאל כהנמן קבל על זה פרס נובל) מונעת על ידי גורמים שהם לא מודעים להם בכלל. אני בטוחה שכולכם קראתם את הספרים של דן אריאלי, אנשים, ככלל, הם אינם רציונליים והמחשבות שלהם יכולות להיות מושפעות מגורמים הזויים כמו מספר בכניסה לבית (אפקט מגניב שנקרא פריימינג) או ריח או הפעם האחרונה שהם אכלו. אז למה לסמוך על הרופא ולא על חבר? כי הרופא מסתמך על מחקרים ומחקרים, עם כל הקשיים שלהם, ההטיות, והאינטרסים, עדיפים על מחשבה של אנשים בודדים. עד שתרופה מאושרת לשימוש עוברות שנים, בהם העובדים מתחלפים לפעמים החוקרים מתחלפים, האוכלוסייה הנחקרת היא מאזורים שונים. מבנה של מחקר מנסה למזער כמה שיותר הטיות של אדם בודד או קבוצה לכיוון זה או אחר. וכדי לשמח אתכם עוד יותר יצא חוק לפני שנה האוסר על חברות התרופות אפילו לתת מחברת מתנה לרופאים כדי לא להשפיע על ההחלטות שלהם. ונכון, רופאים, כמו החברים שלכם, הם בני אדם ולכן גם הם לא רציונליים, ובדיוק בשביל זה יש קווים מנחים עולמיים לטיפול בכל מחלה קיימת. הקווים המנחים מבוססים על ניסיון, ומחקר. ורק אנקדוטה קטנה, מחקרים גם מראים שככל שאתם הולכים לרופא מומחה יותר, וותיק יותר, הסיכוי שהוא יתעלם מהקווים המנחים לטיפול הוא גבוה יותר. כלומר רופאים מומחים, פרופסורים, נוטים להסתמך יותר על האינטואיציה שלהם – שהיא לא נכונה – על פני המחקר ולכן אם אתם רוצים להתייעץ עם רופא עדיף שתפגשו רופא צעיר שמעודכן במחקרים האחרונים כזה שעדיין לא חושב שהוא יותר חכם מהקווים המנחים העולמיים. הוספתי לכם סרטון של ליאור סושרד על כמה קל להשפיע על מוחם של אנשים

אני רוצה להציג לכם את אחד ממקורות המידע הרפואיים החשובים ביותר הקיימים כיום, אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה עד היום אבל זה תוצאה של דיון שנעשה מאחורי הקלעים. לפני כמה שנים לכמה רופאים טובים נמאס מהאיכסה שיש סביב רפואה, נמאס להם מחברות התרופות, מהחברות שמוכרות ציוד רפואי, משרלטנים שמוכרים רפואה בשקל והם החליטו לעשות מעשה. להתאגד ביחד ולאסוף את כל הקווים המנחים שהוכחו מחקרית, בלי אג'נדות אישיות, במקום אחד. המקום האחד הזה הפך ל choosing wisely העולמי וכל מדינה שרצתה להצטרף היתה צריכה להוכיח שהיא מוכנה לעמוד בסטנדרטים האתיים של החברה ולקדם במדינה שלה את נושא הרפואה הנקייה מאינטרסים. בארץ לקבוצה קוראים החברה הישראלית לאבחון יתר וטיפול יתר. למה אני מספרת לכם את כל זה? כי באתר של choosing wisely תוכלו למצוא המון מידע בשבילכם. אם אתם מתלבטים לגבי איזו שהיא התערבות, איזה שהוא טיפול, הייתם רוצים לדעת יותר, זה המקום להגיע אליו ולחפש. כל הקווים המנחים לבעיות רפואיות שונות מופיעים שם. ממליצה בחום, להכיר, ולהעביר הלאה.

אני רוצה לדבר אתכם קצת על אשליית השליטה, או הצורך שלנו לשלוט, גם מי שהוא לא "control freak" הוא אוהב שליטה, אנחנו מתכננים את החיים שלנו על סמך הנחה, השגויה, שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים, למשל בודקים בווייז מתי צריך לצאת כדי להגיע ליעד שלנו, אבל אז יש הפגנות שזורקות את התוכניות שלנו לפח, או שאנחנו בונים תוכנים עבודה לשיפוץ בבית, מקבלים הצעת מחיר, אבל כאשר מרימים את הרצפות מגלים שחייבים להחליף את הצנרת, אז כפי שאמרו חכמים ממני "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק" את אשליית השליטה החיצונית הזו אנחנו מנסים להכיל גם על העולם הפנימי שלנו, אנחנו רוצים להיות רק שמחים ולא עצובים, אנחנו רוצים להיות רק רגועים ולא לחוצים, אנחנו רוצים שיהיה לנו רק נעים ולא כואב, אבל בניגוד לאשליית השליטה החיצונית שעדיין אפשר לאחוז בה באופן חלקי, זה בלתי אפשרי לשלוט בעולם הפנימי שלנו, כי מחשבות, כמו כל דבר אחר, מגיעות והולכות. כל תחושה/מחשבה מגיעה והולכת, תחשבו על כל חוויה שלכם, כולן מופיעות ונעלמות גם השמחה נעלמת וגם העצב. ויש לנו נטייה להעדיף סוג אחד של תחושות/מחשבות "הטובות" על פני האחרות "הרעות". אבל שתיהן הם חלק בלתי נפרד מאיתנו וזה בלתי אפשרי לשלוט בהן. זה כמו לנסות להחליט שאנחנו מעדיפים את הצבע ורוד בעולם החיצוני ולצבוע את הבית שלנו, את העבודה שלנו, את הסביבה שלנו רק בוורוד. ולכעוס בכל פעם שאנחנו רואים כחול. אבל אנחנו נפגוש כחול. אז כחול זה כאב, עצב, חרדה, והם תמיד יהיו שם, אם אנחנו רואים רק כחול זה לא בגלל שכל העולם כחול, זה בגלל שאנחנו לא מביטים לעבר הוורוד. הוורוד שם, תמיד, אם נחפש אותו ונתמקד בו הוא יהיה יותר נוכח. וביחד עם זאת, הכחול תמיד יהיה שם. אם אתם תוהים למה אני, פיזיותרפיסטית משחררת מכאב, כותבת לכם את זה? כי אני מאמינה שאם אנשים היו מוכנים יותר לקבל את העובדה שמידי פעם הגוף כואב ולהמשיך להתנהל כרגיל ולא להגיב מיד בהתנהגות לא יעילה כמו: להיכנס למיטה לשבוע, להפסיק להתאמן, לרוץ לאורתופד, אז יהיה לי הרבה פחות עבודה. (וכן אני יודעת שחלקכם עשה את זה והכאב המשיך, אבל לא אליכם אני מתכוונת)