אולי לפעמים יש לכם תחושה שכאשר אני אומרת ש "הכל בראש" אני מתכוונת שהכל מומצא, או משהו דומה, ואני מצטערת שאם זה נשמע לכם מזלזל בכאב או בסבל, אבל זו לא הכוונה, וכדי להסביר את נקודת המבט שלי אני רוצה לאתגר אתכם בשאלה: מה לא בראש? איזה גירוי, או תגובה, או משהו בגוף לא מווסת על ידי מערכת העצבים? אפילו ההורמונים המופרשים מבלוטות שונות ברחבי הגוף, נחשבים נוירוטרזמיטור (כלומר חומר המשפיע על פעילות מערכת העצבים) ומווסת על ידי מערכת העצבים. אז קחו נשימה עמוקה ותנסו לצלול יחד איתי במחשבות, מה התפקיד המרכזי של המוח? אם תחשבו על זה, מה שהמוח מנסה לעשות הוא – להשאיר אותנו בחיים. כל פונקציה עוסקת בהישרדות. אנחנו נושמים כדי לחיות, הלב שלנו דופק כדי לחיות, אנחנו אוכלים כדי לחיות, שותים, משתינים, מחרבנים, ישנים, מגרדים, חולים, ואפילו כואבים. כדי לחיות. א-מה-מה, מאיפה המוח יודע מתי נמות? הרי הוא לא התנסה במוות אף פעם על מנת להחליט איפה גבול היכולת שלנו. אף אחד לא ניסה להפסיק לנשום עד כדי מוות בכדי שהמוח יגיד – אה! אחרי 5 דקות מתים אז אני אאפשר הפסקת נשימה רק ל 4 דקות ושלושים שניות. איך המוח יודע מה הגבול שלנו? זו שאלה שהיא קצת פילוסופית וקצת פיזיולוגית, צוללים חופשיים מסוגלים לעצור נשימה ל8 דקות, זה פשוט לא אנחנו, מה ההבדל בנינו לבינם? אני יודעת מה תענו לי, כי הם התאמנו בצלילה ואתם צודקים במיליון אחוז. אבל את מה הם אימנו? האם הם אימנו את השרירים שלהם? הם אימנו את המוח שלהם לקבל אותות אזהרה ולא להגיב אליהם. אז נחזור לאותה שאלה פילוסופית/פיזיולוגית, מה גורם למוח להחליט על הגבולות שלנו? אבולוציה, הפריטים שהשכילו לנשום ולא עצרו את הנשימה לתקופה ארוכה שרדו והעבירו בגנים את הגבול הזה הלאה. הרי האדם שהגיע עד הלום הוא אורגניזם משוכלל וגאוני המצליח לשמור עלינו בחיים כ80 שנה. מדהים לא? אבל שימו לב, יש אנשים המצליחים לפרוץ את ה"קוד" האבולוציוני ולשבור שיאים פיזיים, זאת אומרת שלא רק אבולוציה משחקת פה תפקיד. אז מי עוד? אנחנו. הניסיון שלנו ולא רק אבולוציה של הגנים שלנו. ניסיון אישי וגם קולקטיבי. אנחנו קובעים את הגבולות שלנו. בעקבות האדם הראשון שטיפס על האוורסט הגיעו אחרים. ברגע שהאנושות למדה שזה אפשרי, המוח הבין שהוא יכול. הרי מה ההבדל בין מה שעשה למי שלא? אימון. אז אם כל דבר נמצא במוח, למה שזה יהיה שונה לגבי כאב? אם כאב נועד להשאיר אותנו בחיים אבולוציונית, מה המרכיב האינדיבידואלי שיש בו? כמה מהכאב שאנחנו מרגישים הוא גנטי/אבולוציוני, וכמה הוא תוצאה של ניסיון אישי או קולקטיבי? אם תשבו ותנתחו את ניסיון החיים שלכם תוכלו לראות את ההשפעה שלו על ההחלטות שלכם בלימודים, בעבודה, בזוגיות וכמעט בכל תחום בחיים. למה שזה יהיה שונה לגבי כאב? מה כל כך מיוחד בכאב שיגרום לו להתנהג אחרת מהפסקת נשימה ארוכה בצלילה חופשית? כלום.

לפני דיי הרבה זמן התבקשתי לדבר בפני רופאי משפחה על כאב בוובינר של החברה לשריר שלד, את הוובינר צילמו ועכשיו אני יכולה להציג אותו בפניכם, שעה של שיחה עם יניב נודלמן פיזיותרפיסט שאני מאוד מעריכה וד"ר נגב בר, קצת דיבורים לרופאים בהתחלה אבל אתם יכולים פשוט להעביר לדקה השניה https://www.youtube.com/watch?v=aecNnaCIofQ&feature=youtu.be מצטערת שהאתר לא מאפשר לי להעלות את הסרטון עצמו, אך תקליקו על הלינק למעלה

עייפות של המוח, זו לא בדיחה או משהו כזה, זה מדד שממש אפשר למדוד, והיא יכולה להשפיע גם התפתחות כאב מתמשך. אני מקשיבה בשבועות האחרונים לספר מדהים הנקרא endure mind body and the curiously elastic limits of human performance. שם ארוך מאוד לספר הבודק את הגבולות של המין האנושי מבחינת יכולות פיזיות, בריצה, רכיבה על אופניים, טיפוס על האוורסט, צלילה חופשית ועוד. הכותב, אלכס הצינסון, עובר על סוגים שונים של מגבלות גופניות כמו חמצן, גלוקוז, עייפות של כיווץ שריר בניסיון להבין למה חלק מהאנשים מסוגלים ואחרים לא. וכמשתמע משם הספר, הגבולות הפיזיים תלויים גם בגבולות של המוח שלנו. אני לא אלאה אתכם בכל בפרטים בספר, אתם יכולים לקרוא, אבל מה שמדהים אותי הוא שבכל תחום, ניתן להזיז את הגבול בעזרת היכולת של המוח. ניתן לשפר הישגיים, וניתן לפגוע בהישגים בעקבות תפקוד של המוח. אני רוצה לדבר דווקא על עייפות המוח, על הסיבה בגינה ניתן לפגוע בהישגים. אני רוצה שתדמיינו לכם יום שבוא קמתם בבוקר וגיליתם שהיה פיצוץ בצינור של הדירה מעל ואתם צריכים עכשיו לגרוף מים בבית עשרים דקות לפני שתתחילו להתארגן. סיימתם, באתם לעשות מקלחת וגיליתם שאין מים כי הברז הראשי של הבניין נסגר. ברגע של תושייה החלטתם פשוט להתקלח בעבודה, צחצחתם שיניים בכיור עם בקבוק מים מהמקרר ויצאתם מצוידים בתיק מלא בגדים לאחרי המקלחת. הגעתם לעבודה קצת יותר מאוחר ולכן היה קשה למצוא חנייה, אחרי שלושה סיבובים בכל האזור התייאשתם ונכנסתם לחניון, תרמתם 80 שקלים לבעל החניון אספתם את התיק והלכתם להתקלח במקלחות בעבודה. עמדתם מתחת למים ונתתם להם לשטוף את הדאגות והלחץ של הבוקר והרגשתם כמו חדשים. יצאתם התלבשתם והגעתם לשולחן העבודה שלכם רעננים ושמחים. ואז גיליתם שאת המסמך שעבדתם עליו אתמול בלילה בבית השארתם בבית בגלל הלחץ לצאת ונותרתם אם הגרסה הקודמת הקיימת בעבודה. שוב לקחתם נשימה עמוקה ופתחתם את המסמך הישן ותיקנתם אותו בהתאם למה שאתם זוכרים מאתמול בערב. עוד שעתיים אתם צריכים להציג אותו בישיבה. הגעתם לחדר ישיבות וגיליתם שהזיזו את השעה לשעה מאוחרת יותר אך בגלל שהייתם כל כך עסוקים בכתיבת המסמך החדש שלא שמתם לב, קיללתם, וחזרתם לשולחן שלכם. כך היום עבר, בין ישיבות שונות ושיחות טלפון ועבודה על המחשב, ב19:00 הגעתם הביתה, בכניסה לבניין ניתן עדיין היה לראות את הרכב של האינסטלטור אז הבנתם שהבעיה טרם נפתרה. עליתם הביתה, בדקתם שיש מים בכיור לקראת מחר. והתיישבתם על הספה מותשים, חסרי כוחות. למה? היום הזה לא היה שונה מימים אחרים, המאמץ של גריפת המים הוא לא שיעור זומבה, בכל יום אחר תעבדו על מסמכים ותטעו בשעה של הישיבה, בכל יום רגיל אתם יושבים בישיבות ומדברים בטלפון עם אנשים ותעבדו על המחשב. למה בגלל שהיה פיצוץ בצינור של הדירה מעל אתם עייפים? הרי, לא עשיתם כל מאמץ גופני, ואפילו לא עשיתם מאמץ חשיבתי, חזרתם ושכתבתם רעיונות שכבר העליתם. אז למה אתם עייפים? המוח הוא מכונה שפועלת כמעט תמיד על אוטומט, אני עוד אדבר הרבה על החסרונות הגדולים של האוטומט, אבל יש לזה יתרון ענק, זה לא דורש אנרגיה. כאשר המוח עושה שוב ושוב את אותה משימה הוא לא מתאמץ, או יותר נכון להגיד, מתאמץ פחות. אנחנו לא צריכים לחשוב על נשימה, וויסות לחץ דם, אבל אנחנו גם לא צריכים לחשוב על נהיגה לעבודה, על הפעלת המחשב או מענה למיילים, כל זה הוא חלק מהרוטינה שלנו ולכן דורש מינימום אנרגיה. ואז נשאר למוח היכולת להתעסק במשימות חשובות יותר כמו פתרון בעיות מסובכות. אבל זה כמובן קורה לעיתים נדירות. אז איך זה קשור לעייפות? כאשר אנחנו משנים את השגרה אנחנו מאלצים את המוח להתאמץ כי הוא כבר לא פועל על אוטומט. מאמץ גורם לתחושת העייפות שלנו וגם לטעויות. זה הזמן שבוא אנחנו שוכחים דברים, מתבלבלים בפנייה שהיינו צריכים לקחת, לא שומעים כשקוראים לנו, לא רואים פסקה במסך, המוח שלנו פשוט מוצף ולא מסוגל לעשות הרבה דברים בבת אחת. כאשר המוח מוצף, עייף, ולא מסוגל לעבד נתונים נכון הסיכוי לטעויות גדול יותר ומחקרים מראים שאפילו ספורטאים, כאשר הם בעייפות מוחית, נפצעים יותר.

להורדה של העתק הספר המתורגם של ד"ר גרג ליהמן, לחצו על התמונה:

כלכלת השפע והקפיטליזם מנסים לשווק לנו שיותר זה יותר טוב, יותר בגדים, יותר נעליים, יותר מכוניות, יותר בתים, יותר אבל האם זה נכון לבריאות? יותר ניתוחים זה טוב? תרופות? זריקות? ברור שלא, נכון? אבל מה קורה עם יותר טיפולים שמרניים? כמו פיזיותרפיה משפט שאני שומעת הרבה הוא: "מה אכפת לך? אני משלם לך" אז כמו כל התערבות טיפולית אחרת, יותר זה לא יותר טוב, נדמה לכם שמכיוון שאין תופעות לוואי לטיפול פיזיותרפיה, אז יותר זה יותר טוב, לא, מחקרים מראים שוב ושוב, שככל שאתם מטופלים יותר מצבכם יהיה פחות טוב, ככל שתחזרו מהר יותר למעגל העבודה, לתחביבים שלכם, לפעילות גופנית, כך מצבכם יהיה יותר טוב, יותר לא שווה יותר טוב, תטפלו בעצמכם ותחזרו לחיים הרגילים, כי בכל הקשור לבריאות Less is more

"אידיוט" "יא אפס" "שום דבר לא יצא ממך" "מפגר" נחמד לשמוע את זה? היית אומר את זה לעצמך? היית אומרת את זה לילדים שלך? הייתם מוכנים שמישהו יגיד לכם את זה? לא, נכון? אז למה אתה מוכנים לקבל את: "אתה חלש" אתה לא תצליח" "אסור לך" "אתה אף פעם לא תוכל..." אתם אומרים את זה לעצמכם? הייתם אומרים את זה לילד שלכם? למה אתם מוכנים לשמוע את זה מישהו אחר, כי הוא רופא/מטפל? כי זה הוכח באף מחקר אף פעם? לא שמעתם על אנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים? טיפסו על האוורסט, רצו מרתון, צלחו את הכינרת? אתם יודעים מה ההבדל ביניכם לבינם? הם האמינו שהם יכולים, הם לא נתנו לאף אחד להגיד להם שזה לא אפשרי, כי לזוז זו יכולת ראשונית שניתנה לנו, אי אפשר ואסור לקחת אותה מאיתנו! אתם מכירים בעל חיים שאסור לו לזוז? תפסיקו ללכת בגבולות הלא נכונים שהציבו לכם, תתחילו, בהדרגה, לכבוש את ההרים האישיים שלכם, כי הגבולות שלכם נמצאים בראש ולא בגוף.

לפעמים אני מתלבטת אם להעלות תמונות כאלה, כי אם הייתי הקוראת אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, זה נשמע יותר מידי טוב, נשמע לא אמין, כמו ההבטחות "תבוא אלנו ותרד 10 קילו בשבוע", אבל היא הייתה סופר מיוחדת, היא הגיעה דרך מטפל אחר והיה לי דד ליין, חתונה בעוד חודשיים, והיא רצתה לרקוד בחתונה, אז היא עשתה כל מה שאמרתי לה, התמידה, ושבוע שעבר היא רקדה. ואם אתם תוהים למה היא היתה כל כך מיוחדת, חוץ מזה שהיא מדהימה (!) היא ביקשה ממני לדבר עם מטופלים אחרים מיואשים, היא ביקשה לספר להם, כדי שהם גם יאמינו, כדי לחזק אותם, ואותה על הדרך, כי כאשר אתה נותן, אתה תמיד מקבל פי מאה בחזרה, אז בשבילך בחורה מדהימה, הבטחתי לך שאפרסם, אז באהבה ממני, עדי

אני רוצה לדבר קצת על תבניות נשימה, או על טכניקה "נכונה", והסיבה שאני רוצה לדבר על זה היא בגלל שנחשפתי בשתי קבוצות שונות לשאלה "מה קורה עם המתאמן נושם לא נכון?" אז שוב נתחיל מהסוף, אין דבר כזה תבנית נשימה נכונה, מי שחי נושם. למי שיש מחלת נשימה, כמו COPD וחבריו, יתכן כי איש מקצוע יעודד אותם לבצע נשימה יעילה יותר למצבם כתרגול כמה פעמים ביום. התרגול יתכן אפילו יכלול תנוחה מתאימה, להם (!). יצא לי להקשיב פעם להסבר על זה שאנחנו צריכים לחזור לנשום כמו תינוקות, אז זהו שלא, מבנה בית החזה שלהם ושלנו הוא לא אותו הדבר. המרצה הסביר שהם עדיין לא "מקולקלים" מישיבה וצריך ללמוד מהם. אף אחד מאיתנו לא "מקולקל", אף אחד, גם אם כואב לנו אנחנו לא "מקולקלים", אנחנו כאובים. אז מה הבעיה שלי עם ההתרכזות בנשימה? דבר ראשון, שינוי תבנית נשימה הוא לא הגיוני, תאמינו לי שתרגול של שעה ביום לא ישנה תבנית נשימה של שנים. נשימה זה דבר כל כך בסיסי שזה יהיר לחשוב שניתן לשנות אותו. התוצאה תהיה תסכול של המתאמן ואיבוד האמון בגוף שלו. דבר שני, אתם לא יכולים לנסות בכוח להכניס ריבוע לתוך פתח עגול. אם מישהו משתמש בתבנית היעילה ביותר מבחינתו לנשימה, שהרי הוא חי, מי אתם שתחליטו שזה לא נכון. ואני יודעת, למדתם את זה באיזה שהוא קורס זה או אחר, אמר את זה גורו זה או אחר, אז מה. אם אתם חושבים שבזמן תרגול, יתכן שמתרגל ספציפי יעשה עבודה טובה יותר אם הוא ישלב שינוי נשימתי – לכו על זה, תבדקו אם זה נכון. אל תשתמשו בזה כהוראה גורפת. ואם יש תרגיל שלמדתם בו שצריך לנשום בצורה מסוימת, יללא, מוותרת לכם. אבל את תגידו לאף אחד, אף פעם, שהוא נושם לא נכון, כי הוא חי. אל תכניסו רעיונות לא נכונים לראשם של אנשים. תגרמו לאנשים להאמין בעצמם, ולא ההפך.

אתמול הייתה לי שיחה בבוקר על "מה את עושה?" ו "מה התהליך שקורה שמגיעים אליך?" וקבלתי נזיפה עדינה על כך שאני לא יודעת לענות, העניין הוא שאני באמת לא יודעת לענות על השאלה, אני לא יודעת איך להסביר מה קורה בטיפול כי בכל פעם משהו אחר קורה, הדבר היחידי שמשותף לכולם הוא העובדה שאנחנו מדברים, אבל משם... יש אנשים שיגיעו למפגש אחד, אחרים ליותר, יש אנשים שיקבלו תרגילים, אחרים אני אבקש מהם לעשות קצת פחות תרגילים, יש אנשים שיתבקשו לחזור לרופא, אחרים לסוג אחר של מטפלים, יש אנשים שיתבקשו לכתוב את החלומות שלהם, אחרים את הפחדים, ואין לי כל דרך לדעת מה יקרה לפני הפגישה הראשונה, ואני יודעת, לחלקכם נמאס כבר להגיע למטפלים שמבטיחים ולא מקיימים, אני לא מבטיחה כלום, רק שאם לא תראו שינוי אחרי שלושה מפגשים אנחנו נפרד ואני יודעת, חלקכם צריכים לדעת אם שווה לכם להגיע מרחוק, כי זה יגזול מכם יום עבודה שלם, אני אמליץ לכם ללכת למישהו שקרוב אליכם, שתוכלו להמשיך בשגרת חייכם. ואני יודעת, חלקכם כבר השקעתם סכומים שיכולתם לקנות בהם בית ואתם רוצים להיות בטוחים לפני השקעה כספית נוספת, אז אני לא מבקשת מכם לשלם על סדרת מפגשים, תגיעו פעם אחד, ותחליטו. פיזיותרפיסט הוא קצת כמו רופא, כמו שלא תוכלו לשאול רופא לפני מה הוא אומר על מצבכם ומה יהיה אתכם, כך גם פיזיותרפיסט לא יוכל. אז אני מצטערת אם אני מאכזבת אתכם בתשובות שלי, ואני מצטערת שאני לא מוכרת מספיק טוב את עצמי, אני לא יודעת יותר טוב.

מכירים את זה? - אין לי זמן! גם אני סובלת מזה,קשות, אני אישית חושבת שהמשאב הכי חשוב שיש לנו הוא זמן, אז מה עושים כאשר צריך לעשות פעילות גופנית אבל אין לנו זמן? אז חשוב להבין כי פעילות גופנית לא חייבת להתבצע כשיעור ספורט ואפילו לא בבגדי ספורט, למשל, הליכה בבוקר לעבודה היא פעילות גופנית, עליית מדרגות, ריקודי עם, משחק כדור רגל עם הילד, יום בישולים ארוך זו פעילות גופנית מאוד מאומצת, אל תזלזלו בפעילויות שלא נעשות במסגרת מסודרת. אז אם אין לכם זמן, ואתם עסוקים מאוד יש לי כמה רעיונות בשבילכם: כמה פעמים בשבוע בשבוע תחנו קצת יותר רחוק מהעבודה, ותלכו אליה ברגל הלוך וחזור, יש לכם חניון בעבודה, תעלו מדרגות כמה פעמים ביום, אפילו גרם מדרגות אחד בכל פעם שאתם הולכים לשירותים, תקבעו יום קבוע בשבוע שאתם הולכים לפארק עם הילדים, תשאירו את הטלפון בצד, ותרוצו איתם, פגישה עם חבר תקבעו לטייל ברחובות במקום לשבת בבית קפה, גם פגישה עסקית ניתן לעשות תוך כדי תנועה, אם אתם נוהגים לשבת בעבודה אתם יכולים לקבוע כלל שכאשר אתם מקבלים שיחת טלפון אתם קמים ומדברים תוך כדי טיול במסדרונות העבודה. אני מבינה מה זה אין זמן, אני אתכם שם, אבל תנועה חשובה, אז תמצאו איך לשלב אותה בחיים הרגילים שלכם.