אני רוצה לספר לכם סיפור אישי, מתי, בפעם הראשונה, מה שלימדו אותי באוניברסיטה נשמע לי לא הגיוני. סבא שלי היה בעיניי דמות להערצה, עד גיל 92 הוא עוד הלך למפעל שהוא הקים בשתי ידיו. הוא היה מגיע ומעסיק את עצמו בכל מיני דברים כדי לא להשתעמם בבית. כפיזיותרפיסטית המשפחתית הייתי זו הנקראת לדגל כאשר משהו רפואי קורה, אתם בטח יודעים איך זה, אם למדתם מחשבים אתם מתקנים לכל המשפחה את המחשב, אם למדתם ראיית חשבון שואלים אתכם על כל דבר שקשור בכסף, עורכי דין שולחים לכם מסמכים לחתימה כל הזמן. מכירים. ולסבא שלי כאבה הברך, ימין, והוא סרב ללכת עם מקל, "עדי, מה יגידו השכנים?", "סבא, הם יגידו שקשה לך ללכת", "מה פתאום, זה של זקנים" ואני חשבתי לי בלב, סבא אתה בן 90, מתי בדיוק תקבל את הזכות לקרוא לעצמך זקן אם לא בגיל הזה? אבל שתקתי, כי לסבא שלי הייתה הרבה גאווה, ניצול מחנות עבודה ברוסיה שהגיע לארץ והרים אימפריה בשתי ידיו. וכך הוא היה סובל, אוחז בידו של המטפל, תמיכה אנושית הוא הסכים לקבל. כאשר המצב החמיר, הוא הסכים להשתמש במקל, אך כאשר המצב ממש החמיר, הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להשתמש בהליכון. שוב, מה יגידו השכנים. בגיל 95 הוא עבר אירוע מוחי ראשון, כן, יש לי גנים ממש טובים, הוא היה זמן קצר בבית חולים ולא עבר שיקום, נהפוך הוא, הוא יצא מבית החולים צעיר בעשרים שנה. הוא לא נזקק למקל, הוא לא נזקק למטפל שלו, הוא התהלך כאילו מעולם לא הייתה לו ברך עם אוסטאוארטריטיס דרגה 3 והמלצה להחלפת ברך שהחליטו לא לעשות בגלל גילו המבוגר. הפגיעה שלו הייתה שפתית וקוגניטיבית, אבל לטובה. כאשר באתי לבקר אותו אחרי שעשיתי נזם באף הוא ניקרע מצחוק, הוא הצביע על האף שלי וכמעט היה על הרצפה מרוב צחוק. ניהלנו שיחות בהן הוא דיבר ג'בריש שלא הבנתי, כאשר הוא כל הזמן צוחק. ואני באתי כל שבוע כי הוא היה מקסים בחיוך הילדי שלי ובאנרגיות הטובות שלו. בגיל 97 הוא עבר את האירוע המוחי שני, שגרם לפטירתו. היו לו שנתיים, שמחות, מאושרות, ללא כאבים, עם צעד קליל וחופשי, עם ברך שהיו חייבים להחליף. אחרי כל מה שלמדתי באוניברסיטה משהו כאן לא היה הגיוני. כי אם מה שלימדו אותי, ואתכם, היה נכון, איך אירוע מוחי היה יכול לשפר את הברך ההרוסה שלו? אז, לפני כחמש עשרה שנה, הופיע הסדק הראשון שלי באמון בקשר בין נזק לבין כאב.

אם תפתחו את הטלפון ממש ברגע זה ותחפשו את ההגדרה של הכאב בוויקיפדיה תגלו משהו מדהים, תגלו שגם חוקרים שמתעסקים בכאב שנים מבינים שכאב זו חוויה נפשית, ואם אתם מגרדים את הראש ברגע זה ותוהים מה?? תקראו טוב, כאב זו חוויה נפשית שיכולה לבוא בעקבות נזק, וגם בלעדיו, כאב היא לא החוויה היחידה שהיא רגשית וגופנית גם יחד, למשל, רעב, אנשים יכולים להרגיש מצוקה של רעב ולהרגיש תחושה גופנית ונפשית קשה גם בסביבה של עוני קיצוני, וגם בחברה של שפע (למרות שהם אכלו רק לפני שעה). שתי החוויות, הכאב והרעב, הן חוויות גופניות לא נעימות וביחד עם זאת הן סובייקטיביות, אחד ירגיש רעב אחרי שעה ואחר אחרי יום עבודה, אין פה טוב ורע, רעב זו לא תחושה רעה אבל היא יכולה להוביל לתוצאות פחות רצויות כמו השמנת יתר, בדיוק כמו רעב כך גם הכאב, הוא יכול להוביל לתוצאה פחות רצויה כמו כאב מתמשך, כדי לרדת במשקל צריך שינוי חשיבתי, גם כדי להיפרד מכאב צריך ללמוד לשנות את הדרך בה אנחנו תופסים אותו. אין דיאטה לכאב, אבל התהליך דומה, טיפול בכאב כולל הקשבה אחרת לגוף. במקום להתרגש בכל פעם שמרגישים אותו, ולהגיב מיד, דווקא להירגע כאשר הוא מופיע ולהמשיך לנוע. אז אם יש לכם כאב מתמשך, בפעם הבאה שהוא מופיע, דבר ראשון תירגעו ותחשבו – האם מה שאתם עושים הוא באמת מסוכן, האם הוא עלול לגרום לנזק? האם כיפוף מסוכן? האם ישיבה מסוכנת? האם עמידה מסוכנת? אם התשובה היא – לא תמיד, כלומר יש אנשים שלא כואב להם באותה תנועה, התנועה היא לא מסוכנת. כי דברים מסוכנים כמו מים רותחים או נפילה מבניין גבוה יגרמו לכולם נזק והם לא תלויים בגורם סוביקטיבי, אתם. בפעם הבאה שתפגשו כאב, תחשבו, תנשמו עמוק, ותמשיכו.

בשיחת טלפון עם מישהו אתמול עלתה נקודה שאני לא חושבת שדיברתי עליה בעבר, על ההבדל בין אסור לחכם, מה זה אומר? אין שום דבר שאסור לעשות מבחינה תנועתית, יש רק דברים שלא חכם לעשות, למשל, יש המון אנשים שרצים מרתון, אבל, לא חכם לרוץ מרתון אם לא התאמנת למרתון, סביר להניח שקו הסיום לא יגיע וסביר גם שיכאב לך, יש אנשים שעוסקים בהובלת מקררים, אבל, לא חכם להרים מקרר אם לא התאמנת בהרמת מקררים, סביר להניח שלא תהיה שם הצלחה גדולה וסביר שיכאב לך, יש טבחים שעומדים כל היום במטבח, אבל, לא חכם לעמוד שבוע רצוף במטבח להכין ארוחת חג אם זה לא מה שקורה בדרך כלל, סביר להניח שזה יכאב בסוף, אתם מבינים? ברור לכולם שלכל פעילות גופנית צריך לבנות סרגל מאמצים כדי להצליח בה. ואפשר לבנות סרגל כזה לכל פעילות, גם לשטיפת רצפות. מה שאתם לא יכולים לעשות עכשיו, תוכלו לעשות אם תרצו. מה קורה אם לא נוהגים בחכמה? אפשר גם לטעות לפעמים ושהגוף יתמודד, והכל יהיה בסדר, ואפשר גם שיכאב. אבל, לגוף יכולת מרשימה לטפל ולתקן את עצמו. אבל אני התאמנתי ועדיין הופיעו כאבים, למה? כי היכולת של הגוף לא תלויה רק באימונים, היא תלויה גם בשעות שינה, תזונה, לחץ, מאזן נוזלים, מחלות רקע, המון דברים משפיעים על התפקוד של הגוף. הרי אם יצאתם לרקוד ושתיתם עד אור הבוקר צריך להיות לכם ברור שלמחרת זה לא הזמן לעשות מרתון למרות שאתם מוכנים אליו מבחינת אימונים. שתיית האלכוהול תפגע בתפקוד שלכם. אז בפעם הבאה שתחששו ממשהו, תשאלו את עצמכם, האם זה חכם ומתאים בשבילי? אם התשובה היא – כן, תמשיכו, ואם התשובה היא לא, תתאמנו כדי להגיע ל-כן.

אם שמתם לב, אני מתחמקת לחלוטין לדון בנושא ניתוחים, ואם תהיתם למה זה קורה אז אני אגלה לכם. לפעמים ניתוחים זה מוצא יחידי לבעיה, והוא חשוב. למרות שזה קורה לעיתים מאוד מאוד רחוקות אני לא מוכנה לקחת את האחריות שמישהו ימנע מניתוח מציל כי הוא קרא אצלי משהו. אבל, יש מקרים שבאמת ניתוח הוא מיותר, וכבר נכתב במאמרים שוב ושוב שהוא לא מומלץ. ניתוח לתסמונת תפס הכתף, צביטה או כמו שכולם קוראים לו Impingement. ברפואה אחת לכמה זמן יושבים חוקרים ואוספים אינפורמציה של הרבה מחקרים שנעשו עד לאותו רגע ומאגדים ביחד את המסקנות של כולם, קוראים לזה מטא-אנליזה. כלומר קבוצה של חוקרים חיצוניים עם פחות הטיות כותבים מסקנות סופיות. במטא אנליזה שפורסמה במרץ השנה (2019) לא מצאו שום יתרון לטיפול ניתוחי במקרים של תפס הכתף. ההמלצה החד משמעית היא להפסיק לעשות ניתוחים כאלה ולשלוח אנשים הסובלים מכאבים בכתף לטיפול שמרני. ואני גם אגלה לכם סוד קטן, בתסמונת תפס הכתף או impingement לא מוצאים את הצביטה במחקרים, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. אז בפעם הבאה שרופא מציע לכם ניתוח, תבררו אם הוא הוכח כעוזר, כי לפעמים מה שנשמע מאוד הגיוני ועוזר – הוא לא באמת כזה...

יום אחד קם אדם וגילה ששינו לו את המשכורת ומעתה הוא מרוויח 20,000 שקל בחודש, זה נשמע טוב נכון? זה נשמע כאילו אותו אדם יהיה המאושר באדם, אבל מה אם המשכורת הקודמת שלו הייתה 40,000, מה אתם חושבים על המשכורת הזו עכשיו? לילה אחד אדם לא ישן כל הלילה, שכב במיטה ער כל הלילה התהפך מצד לצד, נשמע רע נכון? זה נשמע כאילו אותו אדם יקום עצבני ומתוסכל, אבל מה אם זה היה ליל החתונה שלו ומרוב התרגשות הוא לא הצליח לעצום עין, מה אתם חושבים על הלילה הזה עכשיו? לכל דבר שאנחנו עוברים יש כמה עלילות אפשריות, אפשר לקרוא לזה יקומים מקבילים, מישהו ביקום אחר היה רואה את הסיטואציה הזו אחרת לגמרי על בסיס נתונים אחרים שהיו לו. המוח שלנו מפרש את המציאות, את מה שהוא חווה לפי העלילה שהוא נמצא בה, לדוגמא כאב, אדם שחווה כאב בחזה שאיבד אדם קרוב מהתקף לב יתייחס שונה לתחושה מאשר מישהו שעסק הרבה בפעילות גופנית מכיר כאב בחזה כמאמץ שרירי. אדם שחווה כאב ראש ומכיר מישהו שגילו לו גידול בראש יתייחס שונה לתחושה מאשר מישהו שמכיר כאבי ראש ויודע שהם עוברים תוך כמה שעות. בדרך כלל החוויות שאנו חווים הן לא מודעות, אנחנו מתבאסים שמורידים לנו את המשכורת, אנחנו מתרגשים מאירוע משמח, וממשיכים לחיות כרגיל. אין לנו סיבה לנסות לשנות אותן. אבל, כאשר החוויה שלנו לא משרתת אותנו, ולא מאפשרת לנו לחיות את החיים שרצינו, כמו בכאב מתמשך, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – איפה אנחנו יכולים להתערב בחוויה ולשנות אותה. וזה אפשרי, נשמע מטורף, אבל תזכרו את הפוסט על ההגדרה של הכאב "כאב הוא תחושה וחוויה רגשית"

למה זה חזר? עבדתם, התאמנתם שיניתם אורחות חיים, הכאב נעלם, ופתאום חזר. דבר חשוב שתבינו, שכאב, כמו כל מחשבה או תחושה אחרת יופיע בחיים שלכם מידי פעם, ואתם צריכים לא להתרגש. הרי לא יעלה על דעתכם שמנקודה מסוימת בזמן ואילך לעולם לא תהיו חולים או לעולם לא תהיו עצובים. דברים קורים. אבל למה דווקא הכאב הזה שלכם, למה דווקא הוא חזר? האם זה אומר שחזר פריצת הדיסק, הקרע בכתף, השחיקה בברך? לא, ולמה אני אומרת זאת כל כך בבטחה? כי כל אחד מהדברים האלו לא מחייב כאב ויש אנשים שמסתובבים בעולם עם פריצת דיסק, קרע בכתף ו"שחיקה" בברך ללא כאבים. אז מה בכל זאת קרה? למה הכאב חזר פתאום? אני רוצה להסביר את זה דרך דוגמא. נניח וסיימתם זוגיות ארוכה, זה לא משנה אם רזו יוזמה שלכם או לא, בחודשים אחר כך אתם תחשבו עליה. תלכו ברחוב ותעברו ליד בית קפה שלכם, תראו פרסום לסרט שראיתם ביחד, תאכלו מנה שמאוד אהבתם ביחד, כל מיני דברים יזכירו לכם את הזוגיות. גם שנים אחר כך תחשפו לדברים שיזכירו לכם את הזוגיות הזו, נכון? מה יקרה אם הזוגיות הזו הייתה רעה? אם היא הייתה מתעללת ואלימה, ולקח לכם הרבה זמן להצליח לצאת ממנה? נכון שאתם תתעסקו בתקופה הזו יותר? תחשבו על כל הדברים שיכולתם לעשות ולא עשיתם? כל הדברים הרעים שנעשו לכם? גם שנים אחר כך יהיו המון טריגרים שיזכירו לכם את התקופה הזו, נכון? אז ככה הוא המוח, הוא נוטה לזכור דברים שליליים יותר חזק, והוא יכול להעלות זיכרונות בצורה של כאבים ברגע שיש טריגר שיזכיר לו את ה"תקופה הרעה". הכי פשוט להבין בתאונה, מי שהתפתח לו כאב צוואר בעקבות תאונת דרכים יכול להיות נוכח כעד ראייה בתאונת דרכים ושכאבי הצוואר שלו יחזרו. זוכרים? זה כמו לעבור ליד בית קפה שנהגתם לשבת בו. אז מה עושים? כלום, ממשיכים כרגיל, מי שהיה בזוגיות אלימה ומתעללת וחוזר ומתעסק במחשבותיו בתקופה הזו אנחנו ננסה שהוא יפסיק להתאבל על העבר ויבחר לעצמו מטרות חדשות וינוע לעברן. בדיוק כך בכאב, לבחור מטרות ולנוע לעברן, כי התעסקו באותם מעגלים במוח, זיכרונות, רק יביאו עוד זיכרונות ועוד חזרה אחורה, ולא תנועה קדימה. ואנחנו רוצים קדימה.

הרי את כל הזמן מדברת על פעילות גופנית, מכאן שאם אני אתחזק הכאב יעלם, נכון? אז קודם כל, לא, חולשה לא גורמת לכאב, אנחנו פוגשים אנשים מבוגרים עם מסה שרירית נמוכה הסובלים הרבה פחות מאנשים צעירים וחזקים, אין קשר בין חולשה לבין כאב. ואין קשר בין חוזק לבין כאב. אז למה אני מבלבלת לכם את המוח על פעילות גופנית? ולא רק אני, כל מחקר מראה שפעילות גופנית משפרת במצב של כאב מתמשך, למה? אז יש הרבה סיבות, ואני רוצה להביא את הסיבה הכי חשובה לדעתי, שמתם לב שזה לא משנה איזה פעילות גופנית עושים? שיש אנשים שנשבעים שפילאטיס הציל להם את החיים, אחרים יוגה, יש עושים crossfit, עידו פורטל, זומבה, אומנות לחימה, לכל אחד יש את הנס הקטן שלו. עכשיו אני רוצה שתדמיינו ילד שנפל מהאופניים ומתרסק, בפעם הבאה שהוא עולה על האופניים יש בו פחד, הפחד מתבטא בגוף, השרירים שלו יותר מכווצים, האישונים שלו מתרחבים, הדופק שלו מהיר, קשה לו להתרכז, הנשימה שלו מהירה, אימא צועקת לו ברקע "אל תפחד, הכל יהיה בסדר?" והוא, בידיים רועדות וזיעה קרה מנסה שוב, צד אחד של המוח שלו צועק לו "לא, אל תעשה את זה, זה מסוכן!" וצד אחר אומר לו "תסתכל, כולם עושים את זה, אתה מסוגל! אתה יכול! קדימה, תתגבר על הפחד ותנסה שוב" והוא מנסה, בכל פעם שהוא מצליח הצד המרגיע מתחזק "תראה, שום דבר לא קרה, לא נפלת, אתה יכול", כל ניסיון מוצלח נוסף מרגיע את הפחד ומוכיח שאפשר. עכשיו אני רוצה שתדמיינו אדם הסובל מכאב, המוח שלו צועק לו "אל תזוז, זה מסוכן, אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שהתכופפת??" החשש הזה מתבטא בגוף, ועכשיו מגיע הרגע בו הוא צריך "לעלות על האופניים שוב" (אופניים כמטפורה כמובן). כאשר אתם בוחרים לעשות פעילות גופנית, זה לא משנה איזו, אתם מוכיחים לצד של המוח שצועק שלזוז זה מסוכן שאתם כן יכולים, הצד של המוח שאומר "אתה מסוגל, זה לא מסוכן, שום דבר לא קרה, אתה יכול" הולך ומתחזק. אז אתם מבינים, כאשר אתם עושים תנועה, מתאמנים, זה לא כמה אתם חזקים, זה כמה פעמים אתם מוכיחים למוח שזה אפשרי. אתם משמשים דוגמא חיה ובועטת לתנועה וגורמים לחשש מתנועה להצטמצם. אז יש אנשים שעושים את זה בפילאטיס, אחרים ביוגה, אחרים בריצה, crossfit, עידו פורטל, אומנויות לחימה, אופניים, Who cares? כל עוד אתם נהנים ושמחים, אתם משפרים את מצבכם.

יש לי דיסק, אבל יש לי פריצת דיסק, עשו לי MRI ויש לי פריצה, את לא מבינה, יש לי פריצת דיסק. אז היום אני לא הולכת לספר לכם על מטופל שלא כואב לו, רק נפגשנו וכואב לו הגב, אבל, הוא הגיע עם משהו שמאוד רציתי להראות לכם, וכמובן קיבלתי את אישורו לפרסם, בצילומים למטה תראו את תוצאות בדיקת ה MRI שלו ב2014 יש פריצת דיסק, L4- L5 ב2016 אין פריצת דיסק, L4-L5 כן, שמעתם נכון, פריצת דיסק נעלמה, איך זה יכול להיות? משתי סיבות, סיבה ראשונה: טעות בצילום מ2014, כאשר אנחנו עושים בדיקה כלשהי יש לה מרווח טעות. גם הבדיקה הרגישה ביותר יכולה לטעות. איפה היא טועה? כאשר היא מאבחנת שיש בעיה אצל אנשים שאין להם בעיה. כלומר, כל בדיקה בעולם יכולה לתת תשובה חיובית כאשר למעשה התשובה צריכה להיות שלילית. הכי קל להסביר זאת על בדיקת איידס, גם אם יצאתם חיוביים בבדיקה הראשונית עושים לכם בדיקה נוספת כדי לוודא שהתוצאה נכונה. גם אם מוצאים שיש לכם פריצת דיסק בMRI זה לא מחייב שבאמת יש לכם. סיבה שניה: טעות בחשיבה, כאשר אתם רואים פריצת דיסק יש לכם תחושה שזו בעיה לכל החיים. איפה אתם טועים? כאשר אתם חושבים שפריצת דיסק היא לכל החיים, אבל אצל חלק ניכר מהאנשים הגוף סופג את הפריצה. בכל פעם שאתם נופלים/נחתכים/שוברים משהו ברור לכם שהגוף מתקן את הגוף. היכולת הזו של הגוף לריפוי לא מוגבלת לעור ולעצמות, היא נכונה להכל, גם לדיסקים. לגוף יש יכולות בניה יוצאות דופן, הם בנו אתכם מזרע וביצית לפני כמה שנים טובות, היכולת הזו קיימת עד יום מותכם, ההבדל הוא רק הקצב. גם אם מצאו לכם פריצת דסק בMRI לפני כמה שנים, זה לא מחייב שהיא עדיין שם. זה שבבדיקה לפני כמה שנים נמצאה פריצת דיסק ומאז כואב לכם הגב בדיוק באותו מקום לא אומר כלום על פריצת הדיסק. תחשבו על זה.

כואב לו הגב כבר כמה שנים, טוב, יותר נכון להגיד עכשיו כאב לו הגב אבל תכף תבינו למה, כאב גב כבר כמה שנים, כבדות של הגוף, עייפות, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, אז שאלתי אותו: "איך אתה ישן בלילה?" "לא טוב" "למה?" "הייתי במעבדת שינה ומצאו שיש לי דום נשימתי" אל תלחצו, הכל בסדר, זה רק שם מפוצץ לקצב נשימה איטי עד כדי התעוררות, אנשים כאלו יכולים להתעורר עשרות פעמים בלילה מבלי לדעת. הם לא מתעוררים עד כדי פקיחת עיניים אך הם גם לא מגיעים לשינה עמוקה. זוכרים תקופה בה לא ישנתם כמה ימים ברציפות? צבא? תינוק בבית? איך הרגשתם? כמה הייתם עייפים? שמתם לב שבאיזה שהוא שלב כל הגוף כאב לכם? יש קשר ישיר בין חוסר שעות שינה לבין כאבים, אפילו משתמשים בטכניקה של מניעת שינה לעינוי שבויים. מה עושים? במקרה של דום שינה משתמשים במכשיר הנקרא CPAP העוזר להם לשמור על נשימה קבועה לאורך כל הלילה. "השתמשת ב CPAP?" "ניסיתי וזה לא היה לי נוח" "אבל שינה זה גורם משמעותי בכאבים, אתה לא יכול לא לישון שנים ולצפות להיות עירני וללא כאבים" אז שלחתי אותו לדרכו, המלצתי לו לישון שבועיים רצוף ואז לספר לי אם הוא צריך טיפול. אתמול דיברנו, שלושה שבועות אחרי הפגישה. "אתה ישן בלילה?" "כן, הרבה יותר טוב" "וכואב לך?" "ממש מעט, הכאב כמעט נעלם, אני לא חושב שאני צריך טיפול"

אתם יודעים שיש דרך ממש קלה להדליק אותי, כלומר לעצבן אותי, אחת מהן קרתה היום בבוקר. חברה, יעל בליצקי, חשפה בפני תמונה של הערכת ריצה למרתון נשים. הערכה כמובן כללה את כל הדברים "הנשיים" הרגילים, וגם פדים לדליפת שתן. אולי לכם זה יראה כמו דרך חביבה להגיד לנשים שהן יכולות למרות הקושי, אבל כמטפלת וכאישה זה נשמע לי כמו אל תטפלי בבעיה אלא תתעלמי ממנה. דליפת שתן היא בעיה שניתן לטפל בה, כמו שלא נותנים לאנשים חלשים קביים כדי ללכת אלה מעודדים אותם להתחזק כך שלא יזדקקו לקביים, כך לא צריכים לעודד נשים להשתמש בפדים לדליפה. אז נשים יקרות, רוצו בכיף שלכן, אבל אם אתן צריכות פדים, לאחר המרוץ מצאו פיזיותרפיסטית לרצפת אגן שתעבודנה אתכן לפתור את הבעיה. באהבה אישה ופיזיותרפיסטית לרצפת אגן. לכל הקוראים שזה לא מדבר אליהם, תשתפו בשביל מי שכן, בסדר?

אני לא יודעת אם אתם יודעים את הפרט הבא עלי אבל אני חובבת מספרים, ולאחרונה גם סטטיסטיקה. פטיש שפיתחתי בחודשים האחרונים בעקבות קריאת ספר שמאוד משפיע על חיי. ולמה אני מספרת לכם את זה? בגלל מיתוס הכיפוף. עדיין מגיעים אלי מטופלים עם המחשבה שבגלל שכיפוף כואב, או בגלל שבעבר נתפס להם הגב לאחר כיפוף, הכיפוף אסור. וכל זה נכון מאוד, אך המסקנה היא לא נכונה. נניח והפעם הראשונה שנתפס לכם הגב היה בגיל 30, סתם מספר רנדומלי. והתחלת ללכת בגיל שנה (בחרתי מספר עגול כדי שיהיה קל). כלומר 29 שנה אתם על פני כדור הארץ מתהלכים על שניים כנגד כוח הכובד. בכל יום אתם מתכופפים לפחות פעמיים בשעה, שזה כ24 פעמים ביום, שזה כ720 פעמים בחודש, שזה 8,760 בשנה (שנה מחושבת כ 365 ימים), שזה 254,040 פעמים עד שפעם אחת נתפס לכם הגב. עכשיו, האם יתכן ש 254,040 שבהם לא קרה לכם כלום שקול לפעם אחת שנתפס לכם הגב? האם אתם יכולים להסיק מסקנה לגבי שארית חייכם על סמך הניסיון האישי שלכם או של חבריכם על סמך הנתונים הללו? אני לא לוקחת מכם את העובדות, נכון התכופפתם ונתפס לכם הגב ולא יכולתם לזוז, עובדה. 254,040 פעמים התכופפתם ולא קרה לכם כלום, עוד עובדה. האם תייעצו למישהו להפסיק ללמוד כי הוא נכשל במבחן אחד בשנה האחרונה ללימודי הרפואה, הסטאג' וההתמחות? או שיפסיק לנהוג ברכב כי הוא עשה תאונה פעם ראשונה לאחר 29 שנה? או שיוותר על זוגיות בעקבות ריב ענק לאחר 29 שנים טובות? מכיוון שאני מניחה כי התשובכם לכל השאלות האלו הן לא, אז אל תתנו לעצמכם את העצה להפסיק להתכופף. וכמו שמישהו שנכשל יהיה יותר מתוח לקראת המבחן הבא, או מישהו שעבר תאונה יהיה יותר לחוץ מנהיגה, או זוג לאחר ריב ענק יהיו יותר חשדניים אחד לשני, כך גם הגב שלכם יהיה יותר זהיר לאחר ההתקף. זה לא סיבה להפסיק להתכופף, זה סיבה להירגע, להבין, ולהמשיך בחיים. כי לא יתכן שהתנסות אחת רעה תשנה לחלוטין את התנועה שלכם לשארית חייכם. שבוע טוב ומלא תנועה.

יהודית כץ - פסיכולוגיה חיובית ביומיום הנפלאה ואני נפגשנו לפני כחודש לשיחה על כאב, (http://www.judithkatz.me/) דיברנו שלוש שעות שנערכו ונדחסו בחכמה לשעה של הפודקאסט שלה "חושבים טוב", תלמדו ממנה על הסתכלות בריאה יותר על החיים, ותקשיבו לשיחה שלנו בקישור המצורף : https://judithkatzpodcast.simplecast.fm/58