אז את הלילה העברתי עם מעט שינה, הרבה כאבים וחום, הסתובבתי במיטה, התעטשתי, השתעלתי, ובעיקר ריחמתי על עצמי, הטישו הוא חברי הטוב ביותר ברגע זה. אז אם מישהו פה רוצה לרחם עלי אין טעם, אני מרחמת על עצמי מספיק בשביל כולנו, ועשיתי מה שעצמאי לא עושה אף פעם, ביטלתי יום עבודה. עכשיו אחרי לילה סיוט התחלתי לחשוב על כמה אנחנו מוכנים לקבל בקלות טעויות של המוח במקומות מסוימים ולעומת זאת בתחום של הכאב לפעמים אנחנו נאחזים "בצדקתו" בואו נחשוב שנייה על כאבים בכל הגוף במחלה, למה? הרי אם נעצור לחשוב על זה הבעיה היא לא בכל הגוף, כואב לי הגרון והאוזניים, אבל למה שיכאבו לי הגב והרגליים? מוזר לא? כמובן שיש לזה הסבר מדעי אך הוא כולל גירוי כללי של מערכת העצבים למרות שהבעיה היא במקום אחד. בעצם סוג של טעות... ובואו נסתכל על טעויות נוספות, למשל כאב ראש, למה שאם לא נאכל/נשתה/נישן יכאב לנו הראש? מה הקשר? או כאשר נדמה לנו שאנחנו "מזהים" מישהו ובעצם טועים בזיהוי והאדם אליו פנינו לא מכיר אותנו, או ההפך, שמישהו פונה אלינו בשמנו ואנחנו לא זוכרים אותו. או כאשר אנחנו נוסעים לפגישה ובעצם נוסעים לכיוון העבודה כי אנחנו רגילים וצריכים לשנות המסלול באמצע הדרך כאשר אנחנו מבחינים בטעות. או כאשר אנחנו יורדים או עולים במשקל אך אנחנו ממשיכים לקחת בחנות את המכנסיים בגודל הקודם ולוקח לנו זמן להתאפס על המידות החדשות שלנו. באנורקסיה יש תפיסת גוף שגויה לחלוטין שאי אפשר לשכנע את החולה שהמשקל הוא נמוך עד כדי סיכון חיים כי הדמות במראה נראית שמנה. או כאשר אנחנו נמצאים בין המון אנשים ופתאום נדמה לנו שמישהו קורא לנו, ובעצם זו היתה טעות. אנחנו כל הזמן פוגשים טעויות של המוח, ואנחנו דיי אדישים אליהן כי הן נראות לנו רגילות, הן נראות לנו טעויות "נורמליות". מה הופך אותן לנורמליות? כי הן קרו לנו כמה פעמים והתרגלנו אליהן. פשוט מאוד. אז אפשר להתרגל גם לטעויות אחרות, צריך רק להבין כי הן טעויות.

בעקבות תגובות נזעמות לסרטון, אז, אני מצטערת אם הסרטון פגע באמונה שלכם לגבי הגוף שלכם או לגבי מה שאמרו לכם בעבר, אני מצטערת אם זה הכעיס אתכם מאוד כי זה לא מה שלמדתם, גם אותי זה הפתיע כאשר למדתי על כך, והרגשתי צורך לספר על זה גם לכם. אני יודעת שאמונות הן חזקות ומעודדות אותנו לנהוג בדרך זו או אחרת, אבל גם אמונות אנחנו צריכים לבדוק לפעמים ולפקפק בהן כאשר הן לא תואמות את המדע, במקרה הזה המדע מצביע על תרגילי בטן לעבודה על הפרדות ביטנית. ואם תשאלו על דעתי האישית, ולא את המחקרים, אני חושבת שהגוף מרפא את עצמו לבד עם הזמן לאחר לידה. אבל בגלל שאנחנו לא עוסקים פה בדעתי האישית אלא במה שמחקרים מציגים, אז המחקרים מציגים שכפיפות בטן עוזרות להפרדות בטנית. ויכול להיות שבמקרה ספציפי אחד זה לא עזר, אבל גם אקמול לא עוזר כל אחד שכואב לו הראש, האם זה אומר שצריך להפסיק לשווק אקמול? אני לא בטוחה... אז מה עושה אותו אינדיבידואל שאקמול לא עוזר לו? לוקח תרופה אחרת, שותה, הולך לישון, עושה משהו אחר. אז אם אתם רואים שכפיפות בטן לא עוזרות זה הזמן לפנות לפיזיותרפיסטית לרצפת אגן ולקבל תרגילים מותאמים יותר. בדיוק כמו שהסרטון הסביר.

מה אם יש לך משהו מאוד מסוכן בגוף אבל אף רופא לא מצא אותו? מה אם כל מה שקראת או הקשבת עד עכשיו הוא לא נכון והמחקרים לא מדברים על המקרה הספציפי שלך? מה אם יש משהו שצריך לתקן אצלך, בניגוד לכל האנשים האחרים? הרי אם כואב לך זה אומר שיש משהו, ונכון יש אנשים שהכאב אצלם בראש אבל אצלך זה בטוח אמיתי כי אתה מרגיש את זה וזה כואב! אז למרות כל המילים היפות וכל הסרטונים אצלך יש משהו אחר. כי הייתה בדיקה שראתה משהו ואין לך כוונות לנתח כמובן אבל זה עדיין שם ולכן גורם לכאבים. איך אפשר להתקדם? כאשר כל הרופאים והמטפלים לא מצליחים להביא מזור ובעצם לא הצלחת למצוא דרך להשתחרר מהכאב, כאשר חלק מהבדיקות אמרו שהכל בסדר, כאשר התרופות שקיבלת לא עזרו. עכשיו אני רוצה שתשקול את האופציה השנייה, מה אם אני צודקת? מה אם המחקרים צודקים וכאב הוא תוצר כל המוח? מה אם יש בידיים שלך את הכוח לשנות את הכאב שלך, אבל זה דורש תרגול ושינוי חשיבה על הגוף שלך? מה אם המצב שלך לא כל כך מיוחד והוא דווקא דיי נפוץ והוא דומה לכל האחרים ששמעת עליהם או נמצאים סביבך? מה אם אין שום דבר מסוכן בגוף שלך ולא פספסו שום דבר, פשוט הדרך שבה בחרת לחשוב על הגוף שלך היא הבעיה? הרי אם הכאב שלך מושפע מדברים כמו לחץ בעבודה, חוסר שעות שינה, תזונה לקויה, הרי שהוא יכול להיות משופע מכל דבר – אפילו מחשבה. וזה מאוד נוח להרגיש שמצבך שונה מאחרים אבל לפעמים אנחנו בדיוק כמו כולם, והקשיים שלנו הם כמו של כולם וגם הגוף שלנו מגיב כמו אצל כולם. עמוק עמוק בבטן קיימת ההבנה שתוצאות בבדיקות אינן מחייבות כאבים, אז אולי זה המקרה גם אצלך... עכשיו שחשבת על האופציה השנייה שאני צודקת, איך אפשר להתקדם עכשיו? כמה אפשרויות חדשות נפתחות בפניך, כמה דברים עוד יש לך לעשות? עכשיו אחרי שקראת את מה שכתבתי, מה בא לך לעשות? באיזו אמונה היית רוצה להחזיק? מה היית רוצה לשנות?

או במילים אחרות, מה הקטע שלי עם כל הכאב הזה? יכולתי ללכת ולטפל בספורטאים שהם הרבה יותר פשוטים, אז למה הלכתי על טיפול במקרים הכי קשים, הכאבים הכרוניים. התשובה היא פשוטה, אני מכורה לאוקסיטוצין. כן, אני עדי ואני מכורה לאוקסיטוצין (הורמון האהבה), אני לא צריכה אלכוהול, מעולם לא עישנתי, לא צרכתי שום חומר שיכולים לקרוא לו סמים. אבל אני מכורה קשות לאוקסיטוצין. אני מכורה לרגע הזה בוא מטופל שכבר שנים מרגיש שהכאב שולט בחייו מקבל בחזרה את ההגה לידיים. אני מכורה לרגע הזה שהוא מצליח לעשות משהו שהוא כבר חשב שהוא לא יצליח לעשות בחיים כמו לעלות מדרגות או לשבת בסרט (דברים שלכם נראים פשוטים). אני מכורה לרגע הזה שהם מבינים שכאב כרוני הוא לא גזרה משמיים. וברגע הזה, כאשר האסימון נופל, הם מתמלאים בשמחה מחדש בחיים. אחרי שהרימו ידיים ובחרו רק לנשום ולא לחיות, הם בוחרים להאמין שאפשר גם אחרת, ברגע הזה הם מתאהבים. וכאשר אנשים מתאהבים מחדש, ואתם עומדים ליד וצופים, גם אתם מתאהבים. זה כמו תהליך של לידה שבסופה האישה מוצפת באוקסיטוצין שממלא אותה באהבה לרך שנולד, כך גם אני מתמלא אהבה לחיים החדשים שנבראים מול עיניי. אני מציקה לכם, כותבת, מייצרת סרטונים, ראיונות, כי אני רוצה עוד מזה, אני רוצה עוד אהבה, שאני רוצה שעוד אנשים יחוו אותה, ואני רוצה שכולם ידעו שאפשר להחזיר את השליטה לחיים.

אהה... גם שכחתי לציין שהברכיים כואבות לי כבר שנים, והכאב מחמיר כאשר אני עומד/ת יותר מידי זמן, ויושב/ת יותר מידי זמן, ובאופן כללי שאני עושה משהו יותר מידי זמן. אבל לפעמים גם כאשר אני קמ/ה מישיבה לעמידה, וסתם פתאום מופיע כאב שאני יושב/ת על הספה זמן קצר. בקיצור, מה יתקן את הרגליים שלי? אז בואו נדבר שניה על תרגילים וכאבים. תרגול זה תמיד דבר חיובי בכאבים, אבל אילו תרגילים? בטח תשמחו לדעת שהספרות ממש תמימי דעים בנושא, תרגילים עובדים אם עושים אותם (-: זה לא משנה מה אתם עושים רק תעשו, ואם משהו אחד כואב, תעשו משהו אחר, ואם אתם שונאים תרגול מסוים תעשו משהו שאתם אוהבים. כי זה לא באמת משנה, רק העשייה עצמה חשובה. אבל יש תרגילים שאסור לי לעשות! אז זה לא נכון, אולי יש תרגילים שכואבים אבל הם לא אסורים, אולי צריך לעשות בהם התאמות, אולי צריך לעשות בהדרגה אבל אין אסור. אבל כתוב בגוגל! אז מה. גוגל הוא מנוע חיפוש ולא מאגר מידע מקצועי. אז לא הבנתי שום דבר, מה לעשות?? לעשות מה שמשמח אותך! מה שיגרום לך לתרגל, מה שיגרום לך לעשות. כי רוב האנשים מתחילים לעשות תרגילים ומפסיקים אחרי חודש במקרה הטוב, או שבוע במקרה הרע. הבעיה הכי גדולה בתרגול הוא חוסר מוטיבציה, הרי כולנו יכולנו טכנית לעשות מרתון, אבל לא כולנו אוהבים לרוץ, לא כולנו אוהבים לקום מוקדם בבוקר, ולא כולנו אוהבים להזיע. כולם יודעים שפעילות גופנית זה דבר חשוב, אז אם זה חשוב למה לא כולם עוסקים בה? כי לאנשים יש תמונה בראש איך צריכה להראות פעילות גופנית והתמונה דומה מאוד לשעורי ספורט בבית הספר, אבל פעילות גופנית יכולה להיות כל דבר שעולה על דעתכם. ריקודי עם, טיולים בשבת, ניקוין הבית, עלית מדרגות בבית, כל דבר. אז במקום להתעסק בהלקאה עצמית, וניסיונות לגייס משמעת עצמית, תתעסקו במה אתם רוצים לעשות, זה יעזור גם לברכיים וגם לחיים. בתמונה מטופלת שקיבלה שעורי בית תרגילים בבלט שהיא אהבה בילדותה.

עד שלא הכרתם את המערכת שיווי משקל שלנו באוזניים לא נפלתם מהכיסא על גאונות הבריאה, אני רוצה להציב בפניכם כמה דילמות שהמוח שלנו צריך להתמודד אתן: איך המוח יודע להבדיל בין הרמה של הראש למעלה לבין שכיבה על הגב? בשני המקרים העיניים רואות את אותו הדבר, את התקרה. איך המוח יודע להבדיל בין סיבוב של הגוף ימינה לבין סיבוב של הראש בלבד? איך המוח יודע איפה למטה כאשר אנחנו עומדים על הראש? הרי העולם הפוך אם תחשבו על זה לרגע אנחנו לרוב מפרשים את העולם בעזרת העיניים, אך למרות זאת יש מערכות שמתפקדות עט בתת מודע שלנו שעוזרות לנו להעריך את מה שהעיניים רואות. והרי לכם גאונות לשמה – המערכת הווסטיבולרית באוזן! במערכת הזו יש תעלות המונחות בשלושה מישורים בהשוואה לאופק, כמו הצירים, X Y Z, בדפנות כל תעלה כזו יש שערות קטנות והתעלה מכילה נוזל סמיך, ועכשיו לגאונות, קחו אוויר ותקשיבו. כאשר אנחנו מניעים את הראש בתנועה לכיוון כלשהו באחד הצירים, למשל ציר ה X (שזה סיבוב ימינה או שמאלה) הנוזל הסמיך נע לאט יותר מתנועה הראש ומניע את השערות הקטנות לכיוון ההפוך לתנועה. כל שערה כזו היא כמו מתג של זרם, כאשר היא נעה היא מפעילה זרם חשמלי בעצב המוסר למוח את המידע – הראש הסתובב בציר ה X לכיוון ימין למשל. אבל הגאונות לא מסתיימת פה, הרי אם נשכב ציר X יהפוך להיות ציר Y, שהרי הפכנו את נקודת הייחוס, ועדיין המוח יודע מה למטה ומה למעלה כל הזמן. אז תקשיבו טוב, בפתחה של המערכת תעלות הזו ישנה התרחבות בה יושבים ה"קריסטלים", אלו הם גופים בעלי מסה כמו אבנים קטנות שעל פי חוקי הגרביטציה תמיד יפלו למטה. ולכן (!!!) בכל רגע נתון המוח יודע מה למטה למה למעלה על פי מיקום הקריסטלים האלה. אבל, מה קורה כאשר הקריסטלים יוצאים מהמקום שלהם ונכנסים בטעות לאחת התעלות? הם מזיזות את השערות לא בעקבות תנועה של הראש אלא בעקבות תנועה שלהן. ואז המוח מקבל מידע שהראש מסתובב בכיוון כלשהו בעוד באותו הרגע הראש לא זז לאותו כיוון. חוסר התאום הזה בין העיניים למערכת הוסטיבולרית, בין מידע בתעלה אחת לעומת אחרת, גורם לתחושה הזו של סחרחורת נוראית הנקראת ורטיגו. אז בטיפול יש פיזיותרפיסטים שמתמחים בבדיקה איזה תעלה נפגעה, ובהתאם לכך לכייל את הקריסטלים בחזרה. אם לא נפלתם מהכיסא, אז אני לא יודעת איך לרגש אתכם, כי מבחינתי, אין חכמה גדולה יותר מחכמת שיווי המשקל בגוף.

יתכן כי גם אמרו לכם כי זו בריחת סידן, אבל ברוב המקרים זו לא הבעיה, נכון שיש מעורבות של סידן אבל לרוב זו לא בריחה. כדי להבין מה זה אוסטאופורוזיס חשוב להבין תכונה מיוחדת של הגוף, הגוף שלנו כל הזמן בונה ומפרק את עצמו, בכל רגע. בטח שמעתם כי אורך חיים של תא דם אדום הוא כמאה עשרים יום, זה אומר שבכל רגע מתים תאים נולדים תאים חדשים. התכונה הזו של מוות ולידה מחדש קיימת כל הזמן וזו הסיבה שאנחנו משתנים, בגיל הגדילה (עד גיל 18 בערך) יש יותר גדילה מאשר פרוק, ובמהלך החיים הבוגרים בדרך כלל נוצר שיווי משקל בין בניה לפרוק, כל תא שנעלם, תא אחר מגיע. בגיל המבוגר העתודות שלנו לבנייה הן פחות גדולות מאשר הפירוק, העור נעשה דליל יותר כי יש פחות בנייה לעומת פרוק, פחות מסה של שריר, השיער נעשה דליל ועוד. כך גם קורה לעצם. באוסטאופורוזיס הסידן לא בורח, אך תהליך הבנייה איטי יותר לעומת תהליך הפרוק, ואם אתם זוכרים משעורי המתמטיקה את הבעיה המילולית: בריכה שבה 100 ליטר מים מתמלאת בקצב של 5 ליטר לשעה ומתרוקנת בקצב של 6 ליטר לשעה, תוך כמה זמן היא תהיה ריקה? אתם מבינים שכאשר הבנייה לא עומד בקצב הפירוק המסה של העצם מתדלדלת. אז למה ישנם תרגילים לבניית עצם? איך זה קשור בכלל? אם מאתגרים את הגוף הוא בונה את עצמו, למשל, כאשר מתאמנים ודוחקים את השריר להתאמץ השריר בונה את עצמו, כאשר הולכים יחפים בחוץ העור ברגל מתעבה ובונה את עצמו, כאשר מעמיסים על העצם משקלים היא מתעבה ובונה את עצמה. ישנן תרופות שתפקידן להאט את קצב פירוק העצם, ניתן לקחת סידן וויטמין D כדי לדאוג שהבנייה תהיה קלה יותר, וחשוב לעשות פעילות גופנית. ולא מדובר על פעילות גופנית קלה, מדובר על פעילות גופנית מאומצת ומפעילה עומס על העצמות כמו הרמת משקל (הרמת משקולות) או משיאת משקל (השענות על הידיים). כי הגוף יודע את העבודה מצוין, רק תעודדו אותו לעשות אותה.

זו השאלה נפוצה ביותר שאני נשאלת. אין אדם אחד שלא מבקש ממני להסביר מה אני עושה, מה ההבדל ביני לבין פיזיותרפיסט אחר, לבין מעסה, מדקר, טריגר פונייט ועוד. אז כדי לענות לכם על השאלה אני צריכה להסביר לכם מה זה פיזיותרפיה, פיזיותרפיה זה מקצוע, כמו רפואה, הוא מאגד תחתיו הרבה מאוד תחומים שונים, כאשר ההכשרה הראשונית היא שווה. כמו שיש גניקולוג שהוא רופא נשים יש פיזיותרפיסט לרצפת אגן, כמו שיש נוירולוג שהוא רופא לבעיות נוירולוגיות, יש פיזיותרפיסט המתמחה בטיפול נוירולוגי, כמו שיש רופא ילדים יש פיזיותרפיסט שמתמחה בפיזיותרפיה התפתחותית ועוד. לכל תחום יש פיזיותרפיסט משלו (יש אפילו פיזיותרפיסט לבעלי חיים) את הרעיון הבנתם, נכון? אני אישית מתעסקת רק בתחום האורטופדי, מה זה אומר בכלל? שאני פוגשת אנשים שאיכות החיים שלהם נפגעה בגלל כאבים או הפרעות תפקודיות אחרות כמו קושי במתן שתן או חוסר יכולת לרוץ ואני משפרת את מצבם. אני לא מצילה חיים, אני משפרת איכות חיים. אני מניחה שלמרות כל מה שכתבתי עדיין לא הבנתם מה אני עושה, והאמת היא שזה קשה להסביר. כל פיזיותרפיסט מסיים את התואר הראשון ויוצא לדרך שונה. אחרי הלימודים הוא מחליט מה מעניין אותו וממשיך ללימודי המשך. כל אחד ואחד מאתנו לומד עוד הרבה מאוד שעות ואז הוא הופך להיות מקצועי יותר בתחום מסוים, כמו שהתחום שלי הוא כאב. אם תפגשו אותי ועוד בן מחזור שלי, חבר טוב שישבנו ללמוד ביחד למבחנים שנינו יצאנו מטפלים שונים כי הכשרת ההמשך שלנו שונה. אני והוא התמקצענו באופן שונה ולכן בארגז הכלים שלנו יש דברים שונים. וכאשר אני פוגשת מטופל יש לי המון כלים בארגז להחליט מהי ההתערבות המתאימה. אז כאשר מישהו שואל אותי אם אני עושה עיסוי, אז אני עושה עיסוי, תלוי למי. וכאשר מישהו שואל אותי אם אני עושה מניפולציות אז אני עושה מניפולציות, אבל תלוי למי. וכאשר מישהו שואל אותי אם אני נותנת תרגילים אז אני אכן נותנת תרגילים, אך תלוי למי. ועוד ועוד. לשאול אותי אם אני עושה טכניקה מסוימת כמו דיקור יבש או טריגר פוינט זה כמו לשאול חשמלאי אם הוא יודע להחליף נורה, הוא עושה זאת, אבל רק אם הנורה נשרפה, אחרת הוא עושה את מה שצריך. כמו שרופא הפוגש פציינט המתלונן על כאב ראש ויכול להחליט על כל מיני דרכי התערבות על סמך הבדיקה שלו, כך גם פיזיותרפיסט. אני יושבת מול מטופל המספר לי את סיפור חייו (כמעט) ולפי זה אני מעלה השערות מה יכולה להיות הבעיה, אני בודקת את ההשערה שלי כדי לאמת או לשלול אותה ואז מטפלת בהתאם. אצל כל אחד הטיפול שונה כי לכל אחד סיפור אחר, וזה לא משנה כמה תספרו לי בטלפון אני צריכה לבדוק. התואר הראשון בפיזיותרפיה היה רק נקודת הפתיחה, שלי ושל כל חברי למקצוע, יש לי גם תואר שני ועוד המון קורסים נוספים בדיוק כמו לכל אחד מחברי למקצוע, כולנו יודעים לעשות הרבה מאוד טכניקות, ונשתמש בהם כאשר נדרש. אם אתם רוצים לדעת איזה קורסים עשיתי בחיי צרפתי תמונות של התעודות שמצאתי, לא בכדי להשתחצן, כדי להסביר מה זה אומר להיות פיזיותרפיסטית. אז אם איכות החיים שלכם לא כמו שהייתם רוצים, ואתם סובלים ולא נהנים, אז כדאי שתתקשרו ❤️

ובכן, באו נתחיל בתיקון קטן של טעות לא כל הטחורים כואבים, לכל אחד ואחת מאתנו יש טחורים, שזה בעצם להגיד שלכל אחד ואחת מאתנו יש כלי דם באזור רצפת אגן. באזור פי הטבעת יש כלי דם שהם במבנה מיוחד המאפשר להם להתנפח ובכך עוזר לתפקידם בין לאטום את היציאה הפתח התחתון שלנו. תחשבו על זה ככה, יש שרירים שמכווצים (ספינקטרים בלשון מקצועית) וסוגרים את פ הטבעת אך יש גם כלי דם ורידיים שכאשר הם מלאים יוצרים סגירה יותר הרמטית. כלי הדם האלה חיים אתנו בשלום ובשלווה עד ש... לכולנו יתכן כי במהלך החיים יופיע נפיחות של כלי דם ברגליים כתוצאה מירידה בחזרה ורידית, כמו למשל לאחר יום ממושך בעמידה. כל רץ או רצה יודעים כי הם צריכים לקנות נעל בחצי מידה או מידה גדולים יותר כי כף הרגל מתנפחת תוך כדי הריצה. כאשר יש ירידה בחזרה ורידית באזור פי הטבעת הורידים האלו מתנפחים עוד יותר וכאשר הם בולטים החוצה הם יכולים להראות כמו כדור קטן. הסיבה לכך שטחורים נפוצים בהריון היא, הלחץ העובר בתוך האגן. הלחץ מוריד את קצב חזרת הדם ללב ואז הטחורים מתנפחים. גם זה לא כואב עד ש... מכיוון שיש ורידים בפי הטבעת גם בחלקו החיצוני וגם בפנימי ישנם טחורים פנימיים וגם חיצוניים. ושניהם לא כואבים עד ש... עכשיו הגיע שלב העד ש... מתי טחורים כואבים? כאשר כלי הדם האלו נפגעים, או מודלקים אז הם כואבים. דוגמא לכן יכולה להיות כתוצאה מעצירות ממושכת, לחץ לכיוון פי הטבעת, התנפחות נוספת של הטחורים, קרעים כתוצאה מצואה קשה ששורטת אותם ואז יכול להופיע דימום בצואה או על נייר הטואלט. אז יכול להופיע כאב. עכשיו באה השאלה מה הקשר בין רצפת האגן לטחורים? הרי מדובר סתם בכלי דם ורידיים כמו שיש לנו בכל הגוף. בדיוק כאן טמון הקשר, כלי דם ורידיים תלויים בעבודה השרירים כדי לעודד את החזרה הוורידית, אם זה סינית אני אסביר שוב. לעומת עורקים שיש להם בדפנות כלי הדם שכבה עבה של שריר חלק העוזר לדחוף את הדם קדימה. כלי הדם הוורידיים הדפנות שלהם דקים ונעזרים בשרירי התנועה (כמו שרירי הרגליים) המתכווצים סביבם על מנת להחזיר את הדם ללב. כך גם ברצפת האגן, שרירי רצפת האגן כאשר עושים עבודה דינמית של כיווץ ושחרור יכולים לעזור בניקוז הורידי מאזור האגן. אך, טחורים המופיעים כתוצאה מתזונה לקויה, עצירות כרונית וכדומה לא יפתרו על ידי כיווץ רצפת אגן בלבד והתערבות כללית של שינוי הרגלים תידרש. הכאבים בטחורים צריכים להיות מטופלים על ידי מטפל המפעיל חשיבה כלל מערכתית לגורמים המובילים לבעיה, תזונה, הרגלי התרוקנות, תנוחה ישיבה בשירותים, משק נוזלים, לחץ בחיים, ועוד ועוד. והתנועה תמיד תהווה חלק מהפתרון. לא משנה מה הגורם לטחורים שיפור זרימת דם באזור יכולה לעזור.

הידעתם שלכל אחד מאתנו יש איש קטן בתוך הראש? אותו איש קטן גם משפיע ומושפע מהכאב שלנו, הוא בעצם מייצג את הגוף שלנו, הוא מפה של הגוף שלנו, אבל בניגוד לדמות שמסתכלת אלנו במראה, הדמות מייצג את האיברים שלנו לפני החשיבות שלהם ולא לפי הגודל, לדוגמא, הפה הוא מאוד גדול, בגלל שהוא מאוד חשוב לתפקוד שלנו, אנחנו מדברים, אוכלים, נושמים ומתנשקים בעזרת הפה שלנו, איברים פחות חשובים כמו הגב והרגליים מקבלים אזור קטן יותר. התמונה המצורפת מציגה את המפה על פני קליפת המוח, אבל זה רק מבנה כללי שלו כי הוא משתנה כל הזמן, אנחנו משנים אותו כל הזמן למשל, אם תנגנו בפסנתר תוך כמה דקות האזור של כפות הידיים יגדל ויעשה חד יותר. תאי המוח שאתם משתמשים בהם על מנת להפעיל את האצבעות יהיו פעילים יותר והמוח יגיב בהתאם. מה שמעניין הוא שהמפה משתנה גם כאשר יש כאב, אך לא לטובה, הגבולות של האיבר הופכים להיות פחות ברורים, המטושטשים מה שמעניין הוא שמחקרים מצאו שיש התאמה בין חומרת הכאב לבין שיבוש המפה, ככל שהכאב משמעותי יותר כך המפה יותר משובשת, מטושטשת ומה שיותר מעניין הוא שכאשר משנים את המפה הכאב יורד, וההפך, כאשר הכאב יורד המפה חוזרת להיות נורמלית, איך ניתן לדעת האם המפה משובשת או לא? זה מאוד פשוט, אתם זוכרים שראיתם בטלוויזיה איך עושים בדיקת שיכרות פעם וביקשו מהנהג לגעת עם האצבע בקצה האף בעיניים עצומות? מדוע בודקים זאת? כי כאשר המוח חד ופועל בצורה תקינה הוא יודע היכן נמצא כל איבר במרחב גם עיניים עצומות. המבחן למפה במוח מאוד דומה, מבקשים מכם לעצום עיניים ואז נוגעים בכם בנקודה מסוימת, אתם צריכים להצביע היכן נגעו בכם, אם המפה במוח שלכם חדה וטובה, אתם תצליחו טעות במבחן יכולה להעיד על שיבוש במפה, אתם שואלים את עצמכם מה הקשר בין המפה לכאב? תתארו לעצמכם כי אתם הולכים ברחוב בעיניים עצומות, או עם משקפיים מאוד כהים שאתם כמעט לא רואים כלום. איך תגיבו? תרימו את הידיים למעלה על מנת להגן על עצמכם מפני התקלות בחפצים, כל השרירים בגוף שלכם יהיו דרוכים, ואתם תלכו ממש לאט, כך גם המוח, כאשר המפה לא חדה, המוח לא בטוח בוודאות היכן אתם הגב שלכם נמצא, התנועה של הגב פחות טובה, השרירים כל הזמן מכווצים והגב נמצא המצב של דריכות, בכל שניה הוא עלול לעצור אתכם, להיתפס, כי המוח מפחד שמשהו מסוכן עלול לקרות, אז איך מתקנים זאת? מלמדים את המוח איפה הוא נמצא, מחדדים את המפה, ניתן לעשות משחקי חישה מסובכים או ניתן לעשות פעילות גופנית הדרגתית, זוכרים מה קרה כאשר ניגנו בפסנתר? ככל שאנחנו זזים יותר –המפה מתחדדת.