מה גורם לאנשים להתמכר, ואני לא מדברת על התמכרות לאלכוהול או קוקאין שיש בו חומר כימי המעודד את ההתמכרות, מה גורם לאנשים להתמכר לקניות, כסיסת ציפורניים, תלישת שיערות? מה גורם לאנשים להמשיך לעשות דברים שהם בפרוש רוצים להפסיק לעשות? האם מדובר על העדר כוח רצון? אז מסתבר שלא, במחקר אשר בדק את ההבדל בין אנשים עם "כוח רצון" לאנשים ללא "כוח רצון" נמצא שאנשים עם כוח רצון פשוט לא פוגשים פיתויים באותה מידה. איך בדקו את זה? נתנו לקבוצה של 205 אנשים מכשיר טלפון אשר פעם בכמה זמן, באופן רנדומלי, שלח להם שאלון קצר למלא. בשאלון הם נשאלו עם מצבם באותו רגע כמו "האם משהו מפתה אותך עכשיו?". מה שנמצא הוא שאנשים שהסתובבו עם תחושה שיש להם שליטה עצמית פשוט לא התמודדו עם הרבה פיתויים במהלך היום, הם לא היו צריכים להשתמש בכוח רצון להתנגד לפיתויים במהלך היום כי הפיתויים לא היו קיימים. כלומר, לא כל כך קשה להתנגד לעוגה אם לא באמת חושקים בה. לעומת זאת האנשים שהתקשו בשליטה עצמית מצאו את עצמם יותר פעמים מתמודדים עם פיתויים במהלך היום. אז אם לא מדובר על כוח רצון אלא על מספר הפיתויים שעומדים בפניך, מה ההבדל בין מי שרואה בעוגה פיתוי, לבין מי שלא? אם נסתכל על גמילה מעישון למשל, במחקר שבדק "כוח רצון" בהפסקת עישון, כלומר כמה פעמים מעשן שרצה להפסיק לעשן ניסה עד שהוא הצליח נמצא כי המספר נע בין 30 לבין 124 (כאשר לקחו בחשבון את כל הפעמים שניסו אי פעם בחיים). לפעמים מעשן היה צריך לנסות 100 פעמים עד שהוא הצליח. ולעומת זאת מחקר הראה כי נשים שנכנסות להריון מפסיקות יותר ב"קלות" לעשן. למה? האם יש להן שינוי במבנה האישיות כאשר הן נכנסות להריון? לא. האם גדל להם כוח רצון? ההבדל בין אנשים מכורים לאנשים לא מכורים חוזר לאותה נקודה בדיוק, כמה הפיתוי קיים. כאשר אישה נכנסת להריון הפיתוי לעשן מצטמצם לעומת הצורך להגן על התינוק, או שהפיתוי שהילד יהיה בריא גדול יותר. אם אתם מתמודדים עם פיתויים, אחת מהדרכים לשנות התנהגות הוא להציג פיתוי גדול יותר, כמו הרצון להיות בריא, על פני סדרה נוספת בנטפליקס. *** הפוסט נגמר פה, אבל יש לי סיפור קטן לספר על עצמי, כילדה סבלתי מבעיות אכילה, היו לי יחסים מאוד מורכבים עם משקל ואוכל. עד שלפני כמה שנים בקורס של סיוון אופירי היא לימדה אותי לחווט את המוח מחדש. פשוט לשנות את המוח כך שמתוקים לא יהיו פיתוי בכלל. הורדתי סוכר וגלוטן מהתפריט ומאז אני אפילו לא מריחה מאפים כאשר אני נכנסת למאפייה. כדי לחפש תמונה לפוסט הזה רציתי להשים עוגה שנראת עסיסית, עברתי על מאה תמונות לפחות ואף עוגה לא נראתה לי עסיסית, הכל נראה לי פשוט... כלום. אז החלטתי לחפש מישהו אוכל עוגה כדי שאוכל לראות בפניו של האוכל אם הוא מוצא את העוגה עסיסית. כי בשבילי, עוגה מפתה בדיוק כמו נייר קרטון.

בעבר צפיתי בראיון שנעשה עם יובל נוח הררי, הוא נשאל מה הכי מדאיג אותו לגבי העתיד, הוא ענה "שיתוף פעולה". המראיין המופתע שאל מה עם משבר האקלים ויובל ענה, בחכמה, שום משבר לא ייפתר אם לא יהיה שיתוף פעולה. אין דרך שהאנושות תוכל להתקדם אם הפרטים בה לא יעבדו ביחד. ואתם יכולים לחשוב שהתוצאה תיהיה שהעשירים והחזקים ישרדו (דרווין) והאחרים לא, אבל זה לא נכון. אבולוציה לא שרדה על החזקים, אבולוציה שורדת על המתאימים את עצמם. אתם יודעים שבקטריות, חיידקים, מדברים אחת עם השנייה? חיידקים יכולים לסמן לסביבה שלהם בעזרת שחרור של חומרים כימיים שהאזור מסוכן ושהם צריכים התרחק, והם כמובן יכולים לסמן להתקרב. אותם חיידקים שיסמנו להתרחק ימותו, הם "יקריבו" את עצמם למען הצלת "החברים" שלהם. כן, קראתם נכון, חיידקים עוזרים אחד לשני כדי לשרוד גם כאשר אין להם את פה, או אוזניים. עוד לפני שבעלי החיים הצטרפו לכדור הארץ, החד תאיים שרדו בעזרת תקשורת כימית, שיתוף פעולה פרימיטיבי. זה פשוט מאוד, צורות חיים שלו עזרו אחד לשני לא שרדו. מי שלא היו חלק מקבוצה, לא קיימים היום. כל בעלי החיים, הצמחים, החד תאיים והפטריות פועלים ביחד, ותלויים אחד בשני. קופים שאיבדו את הסטטוס החברתי שלהם מאבדים את התפקוד של מערכת החיסון שלהם. במחקר שבו בדקו להקה של קופים ראו שחוזקה של מערכת החיסון (כפי שנמדד בבדיקות דם) היה תלוי במקומם בשרשרת החברתית. וכאשר שינו להם בצורה מלאכותית את המבנה החברתי, מערכת החיסון הגיבה בהתאם. שייכות לקבוצה השפיעה על סיכויי ההישרדות שלהם. זוכרים שכתבתי על בדידות וההשפעות הקשות שלה על גוף האדם? ביחד זה לא רק כיף יותר, זה גם בריא יותר, איבוד שיתוף פעולה בין בני אדם, לא רק יפגע בחלשים, הוא יפגע בכולם.

איך אתם יודעים איפה אתם מסתיימים? כלומר, איך אתם יודעים מה גבולות האני שלכם? כאשר אתם נוגעים בשולחן, למשל, המגע אומר לכם איפה הסוף של הגוף שלכם, אבל כאשר אתם מרגישים אהבה לפעמים אתם יכולים להרגיש שמי שאתם אוהבים הוא חלק מכם. איך אני יודעת את זה? כי לפעמים כאשר כואב למישהו שאתם אוהבים, אתם מרגישים את הכאב אצלכם, אתם עצובים את העצב שלהם ושמחים את השמחה שלהם. אז לפעמים אתם יודעים היכן גבולות ה"אני" שלכם, ולפעמים הגבולות קצת מטשטשים. אבל הם לא מטשטשים רק אצל אנשים שאתם אוהבים... האם יצא לכם פעם לראות פציעה במשחק כדור רגל במחשב ולקפוץ כאילו זה קרה לכם? להתכווץ כאילו הברך שלכם הגיעה לזווית בטלוויזיה מולכם? כאשר אנשים רואים אדם שנפצע המוח שלהם יפעל כאילו הם אלו שחווה את הפציעה, אבל רק כאחד משלושה אנשים, גם ירגישו כאב או חוסר נוחות בגלל זה. קוראים לזה כאב עקיף. לאחוז אחד מהאוכלוסייה יש חוויה שהיא מאה אחוז כאב כמו האדם שחווה את הפציעה, לתופעה שקוראים לה סינסטזיה. בסינסטזיה לאדם חסר את הגבולות בין הגוף שלו לסובבים אותו, אין לו גבולות של עצמי ברורים. יש כל מיני סוגי סינסטזיה, סינסטזיה מסוג "מגע-מראה" הם מרגישים את הכאב של האדם הנמצא מולם בדיוק באותה עוצמה כאילו הם חוו את הנזק בעצמם. אני אתן לכם דוגמאות נוספות לסינסטזיה כדי שתבינו את התופעה, אדם עם סינסטזיה לטעם למשל, ירגיש שהוא אוכל תפוח, יהיה לו את הטעם והמרקם בפה אם אני אוכל תפוח מולו. אדם עם סינסטזיה לרגשות, יכעס באותה עוצמה כמוני אם התעצבנתי מולו, הוא לא צריך לדעת מה הסיבה לכעס הוא פשוט ירגיש את מה שאני מרגישה בדיוק. אם אדם עם סינסטזיה יכול להרגיש כאב משבר כמו האדם ששבר את הרגל מולם, איפה נמצא הכאב בדיוק? ברגל או במוח?

בדידות ודילמת האסיר, אחרי הבלוג האחרון שלי קיבלתי עליו הרבה תגובות, גם פה וגם בפרטי. ואני רוצה להציג לכם נקודת מבט נוספת על הנושא דרך דילמת האסיר. דילמת האסיר בתאוריית המשחקים היא זו: תופסים שני חברי כנופיה ושמים כל אחד מהם בחדר נפרד, משטרה מנסה להוציא וידוי מאחד מהאסירים. אם שני האסירים ישתקו שניהם יקבלו שנה בכלא. אם אחד ילשין והשני לא, המלשין יצא הביתה והשני יקבל שנתיים בכלא. אם שניהם ילשינו, שניהם יהיו שנתיים בכלא. נשאר לאסירים להתחבט לבד מה חבר הכנופייה שלהם יעשה, האם הוא יבגוד בהם ויצא לחופשי או הוא ישתוק ויקבל את המאסר כמו שהוא. האם אתם חושבים שמידת הקרבה בין האסירים תשפיע על ההתנהגות שלהם? האם משהו בסיסי באופי שלהם? הדילמה הזו של מה האחר שאנחנו לא מכירים יעשה לנו, או מה יעשה מי שמכיר אותנו מאחורי גבנו קיימת כל הזמן. ותחושת הביטחון שלנו בסביבה תלויה בין השאר באמון שאנחנו מחזיקים שאנשים סביבנו רואים את בטובתנו. תורת המשחקים מציגה מספר המינימלי שצריך להתקיים כדי שנרגיש בטוחים בעולם. כלומר מספר החוויות האמון החיוביות יעלה על מספר החוויות האמון השליליות. מה זה חוויות אמון חיובית? כאשר נתנו את אמוננו באדם מולנו והוא החזיר לנו במעשה טוב. מה זה חוויות אמון שלילית? כאשר נתנו את אמוננו באדם והוא הערים עלנו. אני רוצה להציג לכם אתר מקסים, מהמם, מרגש שהכותרת שלו היא "האבולוציה של האמון" ניקי קייס בעזרת שורה של תרגילים מתמטיים על בסיס דילמת האסיר מציג את הסיבה בגינה האמון יורד, והבדידות עולה. אני מזמינה אתכם לשחק באתר (לא מגלה לכם את התוצאות) זה אמנם באנגלית אבל הרוב זה ציורים עם הסברים ממש פשוטים ואתם קובעים את קצב ההתקדמות. https://ncase.me/trust/?fbclid=IwY2xjawEghnNleHRuA2FlbQIxMAABHcK6gok-jnurkCQc0uOfVEHZ3KExs4S_oKtKrbKBv5tjZaUZbuU-MwoEKg_aem_xNn9uyzMT9sXbRWum49dWA

הגן היתה תקופה קשה ללביא, הוא היה בגן שהילדים בו לא התנהגו אליו יפה והוא, ילד קטן בן 6, ניסה לעשות הכל כדי לקבל את ההכרה שלהם. יום אחד הוא חזר הביתה שבור, הוא בכה "זה מעליב אותי שהם לא משחקים איתי" והבנתי אותו כל כך. דחייה חברתית כואבת, ממש. וגם הוכיחו את זה. הזמינו אנשים למחקר ואמרו להם שהולכים לבדוק את התפקוד המוחי שלהם בזמן שהם משחקים בכדור עם עוד שני משתתפים אחרים בניסוי. החוקרים החליטו לבדוק שני אזורים במוח, האחד המשתתף ביצירת כאב והשני שמשתתף בדיכוי כאב. נתנו להם מערכת מדומה של משחק כדור והם יכלו לראות את שני השחקנים האחרים משחקים בניהם, בהתחלה אמרו להם שיש בעיות טכניות ועוד שנייה הם יצורפו לניסוי, ואחרי סריקה ראשונית שמוח המוח שלהם הם "צורפו" למשחק (לא באמת היו שני משתתפים נוספים זה היה מתוכנת). הם שיחקו ביחד כמה דקות, לקראת סוף הניסוי שני השחקנים האחרים הפסיקו לזרוק את הכדור לנבדק, בערך 45 פעמים, במטרה לייצר את התחושה של דחייה חברתית. בזמן הזה החוקרים בדקו מה קורה במוח של הנבדק. מה שהם מצאו לביא שלי הרגיש לבד, המרכז המשתתף ביצירת כאב פעל אצל האנשים הסובלים מדחייה חברתית, האזור שעוסק בדיכוי כאב, לא פעל אך הממצא לא היה מובהק מספיק. כאשר שאלו אותם מה מידת הדחייה החברתית שהם הרגישו הייתה קורלציה בין תחושת הבדידות והפעילות באזור המשתתף ביצירת כאב. במחקר שנעשה על חצי מיליון אנשים (די הרבה) מצאו שאנשים המרגישים בודדים (זה לא משנה אם יש להם חברים או לא, זו התחושה שהם הרגישו) ואנשים המרגישים מבודדים חברתית (עניים, נכים, כדומה) סבלו הרבה יותר מכאב כרוני וכאב אקוטי. בדידות נמצאה כגורם תורם משמעותי למחלות כרוניות רבות: בעיות לב, יתר לחץ דם, שבץ מוחי, סכרת, השמנת יתר, מחלות של מערכת הנשימה. בדידות מעלה את הסיכויים לירידה בתפקודים קוגניטיביים ומעלה את הסיכוי לדמנציה ב 50%. בדידות כמובן קשורה לדיכאון, חרדה, ובעיות רגשיות נוספות. אנשים מעדיפים לחשמל את עצמם ולא להישאר לבד. קבוצה של חוקרים רצו לבדוק כמה אנשים מרגישים נוח להישאר לבד עם המחשבות שלהם, הם עשו מספר ניסויים ובאחרון הן הציעו לאנשים לחשמל את עצמם אם בא להם בזמן שהם מחכים שהזמן יעבור. הנבדקים ישבו בחדר לבד, ללא גירויים, ונתבקשו להישאר בחדר ל15 דקות. נאמר להם שאם בא להם הם יכולים לחשמל את עצמם אבל זה לא חובה. 76% מהגברים, ו 25% מהנשים בחרו לחשמל את עצמם (שוק מכאיב) בזמן הזה, אחד הנבדקים אפילו עשה זאת 190 פעמים במהלך ה 15 דקות. אומרים כי בדידות שווה לעישון של 15 סיגריות ביום מבחינה בריאותית. להגיד לאנשים להפסיק להיות בודדים זו משימה בלתי אפשרית, אבל, אם אתם רואים מישהו שאתם חושבים כי הוא מרגיש בודד, הושיטו לו יד, אולי חסכתם לו 15 סיגריות היום.

אתמול ישבתי עם מטופלת שסיפרה לי על אירוע שקרה ועל התגובה שלה שנראתה לה מאוד מוצדקת. ושאלתי אותה האם זה עבד לה? האם ההתנהגות שלה בסופו של דבר הביאה אותה למקו בו היא רצתה להיות? או הרחיקה אותה מאותו מקום... כי זה נורא כיף להיות צודק, אבל האם זה מקדם אותנו לאן שחשוב לנו? האם ריבים על דברים צודקים יקדמו קשר משמעותי יותר? האם וויכוח על מי צודק עם המנהל.ת יוביל לתוצאות טובות? כי בתכלס, בכניסה לגן עדן אף אחד לא יושב ומחלק לנו פרסים על כמה פעמים היינו צודקים בחיים. מה שיש לנו זה מה שאנחנו נמצאים בו ברגע הזה, ולהיות צודקים נותן לנו רק דבר אחד, להרגיש טוב יותר עם עצמנו למשך כמה דקות. לעומת זאת להיות קשובים, להבין את הצד השני, להכיל את הקושי של מישהו אחר, זה רווח שנהנה ממנו למשך שנים. היא התעקשה שהיא היתה צודקת, והיא צודקת לגמרי שהיא היתה צודקת, אבל האם זה עובד במערכות יחסים להיות צודק? להיות קשוב זה לא לוותר על הצדק, זה פשוט לראות את האחר ולהבין שהוא לפעמים רואה את הדברים אחרת. אז אם אתם תקועים בהתנהגות מסוימת, לא משנה איזו, שאלו את עצמכם: האם זה עובד לי? האם זה מביא לי את התוצאות שאני רוצה? אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לזוז אחרת.

נגמרו החגים עד לשנה הבאה אז יש לי בקשה אחת כדי שתשארו שפויים תפסיקו להיות יעילים. כן שמעתם אותי נכון, תפסיקו להיות יעילים. כל הספרים האלה איך לעשות עבודה של 8 שעות בחמש שעות, איך להכניס יותר פעילויות בפחות זמן, איך לארגן את הלוז ככה שכל דקה פנויה תנוצל, איך לא לבזבז את הזמן – דייי. מספיק כבר עם היעילות הזו. מה אם זמן פשוט לבהות באוויר? להקשיב למוזיקה, ורק להקשיב, לשבת עם כוס קפה על המרפסת, ולא לעשות כלום. כלום כלום כלום. מה זה משנה אם הצלחתם לדחוף עוד משהו ליום שלכם? איך זה ישנה לטווח הארוך? ומה שמשעשע אותי הוא שאנשים משלמים היום כדי להפסיק להיות יעילים, יוצאים לריטריטים בהם הם יושבים בשקט, הולכים לספא כדי לשבת באמבטיה ולא לעשות כלום, הולכים לקורסים כדי לעשות מדיטציה, אפשר לעשות כלום בבית, בפארק, בגינה, ברחוב, בחינם, סתם ככה. מי אמר שאנחנו צריכים להיות יעילים? מי קבע שכל דקה צריכה להיות מנוצל לטובה? אנשים שרוצים שתעבדו יותר קשה, זה מי! למה אתם מקשיבים להם??? מטופלת סיפרה לי שהיא מרגישה צורך לנצל כל דקה שמא היא תפספס משהו, מה רע בלפספס משהו? אני רוצה שתספרו לי מישהו על ערש דווי שהרגיש שהוא החמיץ כשלא עשה משימה אחת נוספת. תתחילו לפספס דברים לעשות ולחיות במקום. לחיות מבחינתי שווה לעשות מה שאתם רוצים ולא מה שאתם צריכים... תשתעממו בכיף שלכם.

לפני כמה שנים ניגשה אלי מישהי ושאלה "תגידי זו היית את שבכית בקורס הכנה ללידה?" זו לא היתה שאלה חסרת רגישות פשוט נפגשנו בנסיבות שאינן מקצועיות והיא ניסתה לשים אותי במגרה הנכונה הראש שלה (כמו שאתם רואים מישהו במפגש ומנסים להיזכר מאיפה אתם מכירים אותם, אז כזה). זה מה שהיא זכרה ממני, שבכיתי (בטרוף) בקורס, למדתי להעביר קורסי הכנה ללידה לנשים בהריון. אחד השיעורים היה על המרכיב הרגשי בלידה והמרצה המצוינת (גזית מרגלית, שאפו לך יקירתי) הציגה סרטון של אישה במהלך לידה ורופא שמתנהג אליה מזעזע. בזלזול והתעלמות מוחלטת כאשר היא קשורה ומתחננת על נפשה.  אני התפרקתי, הרגשתי שאני צופה באונס ולא יכולתי להמשיך לראות את הסרטון ויצאתי למרר בבכי במסדרון. לא פלא שזה הרושם שנשאר ממני למשתתפות הקורס. נזכרתי באירוע הזה בעקבות מאמר שקראתי על תביעות של רשלנות רפואית, תביעות על רשלנות רפואית מגיעות בעיקר נגד רופאים לא נחמדים. לא בגלל שהם אלו שעושים את כל הטעויות, בגלל שהם אלא שרוצים לתבוע אותם כאשר הם עושים טעויות. "רופאים נחמדים" הם אלו שהוגדרו כמקשיבים, ששואלים שאלות, שמבלים יותר זמן עם המטופלים (אל תקפצו, לא מדובר על הבדלים גדולים, בממוצע 3 דקות יותר שזה כל אחד יכול לעשות) שיותר אמפטיים, שנותנים מקום לשאלות. במחקר המשך לקחו דגימות של שיחות בין רופאים מנתחים ומטופלים וערבלו את ההקלטה כך שניתן היה לשמוע רק את הטון של הרופאים. ניתן היה לזהות מהטון למי יש סיכוי גבוה יותר להיתבע על רשלנות רפואית. לרופא עם טון שנתפס כמזלזל היה סיכוי גבוה יותר להיתבע. במחקר בו השתמשו בדיקור להורדת כאב כרוני, השוו בין טיפול בו התקיימה שיחה בין המטפל למטופל (בה הודגש חום, תשומת לב וביטחון), לבין טיפול בו רק נעשה דיקור. לקבוצה שטופלה עם שיחה היה שיפור משמעותי פי שתיים יותר בהקלה על כאב. אנשים יודעים שטעויות קורות, כולם טועים, גם רופאים, אבל הם פחות מוכנים לסלוח על טעויות כאשר הן נעשות על ידי רופאים שהם מרגישים שמזלזלים בהם. אמפטיה, תקשורת טובה, יחס מכבד, ותשומת לב יכולים לעזור מאוד, לא רק בכדי להימנע מתביעות, פשוט כדי להיות בני אדם יותר טובים. אני אישית מקווה שהאישה בסרטון שבכיתי ממנו תבעה את הרופא לכל מה שיש לו. ***היה לי ממש קשה למצוא רופא שלא מחייך במאגר תמונות, חבל שזה לא ככה במציאות.

וכרים פעם שהראיתם ילד שבוכה בגלל שנפלה לו סוכריה אבל אתם ידעתם שהוא בוכה כי הוא עייף? (לא מניסיון אישי כמובן, לי אף פעם זה לא קרה, הילדים שלי מלאכים) מכירים את זה שמישהו עצבני עליכם על משהו ואתם יודעים בוודאות שהוא לא כועס עליכם אלא על משהו אחר שקרה לו בחיים והוא רק משליך את זה עליכם? (למשל שהוא לא מצא חנייה בתל אביב, שוב משהו שלא קרה לי מעולם כי אני אף פעם לא מתעצבנת סתם). מה קורה בכל פעמים האלה שאנחנו לוקחים רגש ממקום אחד ומעבירים אותו למקום אחר? איך זה יתכן? שהרי בני אדם מושלמים כמו שאנחנו צריכים לדעת לעשות את הפעולה הכה בסיסית של לייחס תחושות לרגשות או רגשות לתחושות הנכונים. אבללל מסתבר שאנחנו לא טובים בזה ויש לזה אפילו שם "תאוריית שתי הסיבות לרגשות". מסתבר שכאשר יש לנו אירוע תחושתי בגוף, כמו דופק גבוה, נשימה מהירה, זיעה בידיים, המוח שלנו פונה החוצה כדי לברר מה הרגש הזה אומר. אם אנחנו בחתונה למשל סביר שנקרא לאירוע הגופני הזה התרגשות (או שלא... תלוי מה אתם מרגישים לגבי הכלה/חתן). בדוגמא ברורה יותר, אם אתם הולכים ברחוב ושומעים רקיעות של צעדים מתקדמות אליכם בריצה הגוף שלכם יגיב עוד לפני שתסיטו מבט, דופק גבוה, נשימות מהירות, וזיעה קרה. אתם תסתובבו להסתכל על מי שרץ לקראתכם, אם זה יהיה מישהו עם יד מורמת סביב להניח שהמוח יראה סכנה ואתם תקראו לתחושה פחד, ואם תזהו את האדם כחבר קרוב שחזר מתקופה ארוכה בחו"ל, תראו זאת כהתרגשות. כדי להוכיח את התאוריה הזו מה שהם עשו ב1962 הם נתנו ל 184 גברים זריקת אדרנלין (מה שגורם לדופק גבוהה, נשימה מהירה הזעה וכל התגובות של עוררות) אבל אמרו להם שזו זריקת ויטמינים ואז נתנו להם לשבת בחדר המתנה עד לתחילת הניסוי, הם לא ידעו שבוחנים אותם באותו הזמן. בחדר המתנה איתם ישב שחקן (הם כמובן לא ידעו) ששיחק שני מצבים, פעם אחת הוא היה עצבני, ובפעם השנייה שמח ומאושר. לקבוצת המחקר לא אמרו כלום, ולקבוצת הביקורת אמרו שהזריקה יכולה לעורר את הגוף (דופק, נשימה הזעה וכו'). נחשו מה קרה כאשר שאלו אותם איך הם מרגישים אחר כך? קבוצת הביקורת שהבינו שתגובות הגוף שלהן הן תוצאה מהזריקה לא הביעו שינוי משמעותי במצב הרוח. קבוצת המחקר שלא ידעו למה הדופק שלהם גבוה או הנשימה שלהם מהירה הגיבו בהתאם לשחקן שישב איתם בחדר, הם אמרו שהם כועסים כאשר מישהו לידם כעס, ושמחים שמישהו לידם שמח. מגניב נכון?

כאשר אתם נוהגים, איפה הכי כדאי למקד מבט בשמשה הקדמית או בשמשה האחורית? שאלה רטורית נכון?!? מי בדעה צלולה יסובב את הראש אחורה כדי לנסוע קדימה? הרבה אנשים, זה מי. המון אנשים שאני פוגשת מתעסקים במה שקרה, במה שעשו להם, באיך החיים דפקו אותם, מסתכלים בשמשה האחורית. נכון, אנחנו צריכים ללמוד מהעבר שלנו, בזכותו אנחנו בכלל יודעים לנהוג, הוא הניסיון שבזכותו אנחנו חיים היום, אבל אנחנו לא צריכים ללעוס אותו, לנתח אותו, לכעוס עליו, ולתת לו להוביל אותנו. הוא לא באמת יוביל אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להיות. אם אני רוצה להגיע לאן שהוא אני צריכה קודם להחליט לאן, ואז בעזרת כל הידע שצברתי בעבר, לעשות מעשים ברגע הזה (ללחוץ על הגז, להחליף הילוכים, לאותת בפנייה) כדי להגיע לאותו מקום ולהסתכל קדימה. אף אחד לא הצליח להגיע למחוז חפצו כאשר הוא הסתכל אחורה, בשביל זה יש מראה. בקדמת הרכב יש מראה רחבה וגדולה שנוכל להפנות אליה מבט לפעמים ולהסתכל האם אנחנו בדרך הנכונה. אבל היא לא תיהיה כל שדה הראייה שלנו, רק חלק קטן ממנו. כי המציאות נמצאת לפנינו ולא מאחורינו. שתיהיה לכם שנה בה תתקדמו לכיוון שחשוב לכם כאשר שתי העיניים על הדרך מולכם והידיים על ההגה.

אני רוצה לספר לכם על סדנה שהשתתפתי בה, הסדנה עסקה ברוחניות בטיפול. במהלך הסדנה האנק (המרצה) ביקש ממתנדבת ללכת מנקודה אחת לשנייה על הבמה בה הוא עמד. אחר כך הוא ביקש ממנה לעבור את אותו מרחק אבל grudgingly, שהתרגום הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו הוא מירמור, בחוסר רצון. אותה בחורה השתופפה, גררה את הרגליים והרכינה את הראש במבט עצוב. בפעם השלישית הוא ביקש ממנה ללכת שוב אבל הפעם willingly, מתוך רצון, בחפץ לב. אותה בחורה הזדקפה, חייכה, הניפה ידיים לצדדים, והלכה במהירות לצד השני של הבמה. אותו מרחק, לעבור מנקודה א' ל ב' אפשר לעבור בכל מיני דרכים. לא תמיד יש לנו את האפשרות לבחור לאן אנחנו הולכים כי החיים קורים, לא תמיד מתחשק לנו להסיעה את הילדים לחוגים (לא מבוסס על סיפור אמיתי), לא תמיד בא לנו לעמוד בתור בסופר, לא תמיד יש לנו כוח לפקקים. אבל לפעמים אנחנו חייבים לעבור מנקודה א' לב'. לנו נשארת בחירה איך לעבור בין הנקודות. לנוע willingly או לנוע grudgingly. זו כבר בחירה. תחת כל השיגעון שקורה מסביבנו, אני מאחלת לכם השנה לנוע willingly. לנוע כמו שחשוב לכם להשאיר חותם בעולם. אתמול בפוסט בקבוצה אחרת מטופלת עבר כתבה עלי והזכירה לי איך אני רוצה לנוע בעולם, מה אני משאירה אחרי. שנה טובה לכולכם.